"להתראות שרי, אני יוצא, מחכים לי"
"רגע. חכה חכה, נשיקה.."
כך הם נפרדו מדי יום. לפעמים היא כבר חיכתה לו ליד הדלת לנשיקת
פרידה. לפעמים היא התקלחה באותו רגע.
אז הוא נכנס למקלחת לתת לה נשיקה.
שרי, אישה יפה, כבת שלושים ותשע. שיער גלי בגווני החום, עיני
דבש אף יווני ישר ונחרץ כאופייה החזק.
אסף, איש נחמד. לא יפה במיוחד. אף נשרי, עיניים קטנות ודי
קרובות אחת לשנייה. קרחת  מבריקה, כבן 46.
שניהם, הורים גאים לשני בנים בני 23 ו-21.
זוג מצליח, אוהב מפרגן, כל מה שאין לאחרים בזוגיות יש לשרי
ואסף.
שרי ואסף נישאו בגיל צעיר. שרי נישאה כשהייתה בת שש-עשרה.
קיבלה היתר מיוחד להינשא. היא הייתה בחודש חמישי והחליטה לקחת
אחריות על חייה. הוא היה בן 23, קצין במילואים והתגייס למשטרה
מיד לאחר שחרורו.
הוא חוקר נוער כבר הרבה שנים.
מיד לאחר הלידה התפנתה שרי ללימודי תעודת הבגרות וסיימה
בהצלחה. היא פנתה ללימודי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. היא
עובדת מזה עשר שנים במרכז לנפגעות אונס.
שרי, אישה רגישה, אצילית, תמיד מדברת בנועם וברוך.
ביתם של שרי ואסף מנוהל בקפידה תוך שמירה על פרטיותם. חבריהם
מלווים אותם מגיל צעיר מאוד.
מדי יום שישי, שרי מתפנה  לניקיון הבית ולבישולים. אסף עולה על
הג'יפ שלו. סופה משופצת ומאובזרת בכל אביזר אפשרי .
בשמונה בערב נפגשים שרי, אסף והילדים לארוחת ערב שישי.
כך במשך שנים.
ביום שני אחר הצהריים נפגשת שרי עם חברותיה לעבודה בבית קפה,
בעיר.

בשבועות האחרונים, בדרכו של אסף לטיול הג'יפים שלו וביום שני ,
הוא נתקל בבחורה צעירה. היא נראתה לו מוכרת יותר בכל פעם שראה
אותה. היא עומדת בדרך קבע לא רחוק ממכוניתו עם בחור צעיר כבן
גילה.
אסף תיאר לעצמו שהזוג מתגורר באחד מהבניינים הסמוכים , שכן,
הכיר את כל דיירי הבית וחשב לעצמו: הם בטח נפרדים לפני צאתם
ליום העבודה. הוא תמה במקצת על המבטים החטופים ששילחו בו שני
הצעירים. אך, חשב לעצמו שהם כנראה מביטים בו משום שהוא מביט
בהם והשתדל לא לנעוץ בהם מבטים, יתר על המידה.

לאסף לא היו ממש שעות עבודה קבועות, כנהוג במשטרה, אך, השתדל
לעבוד בימי שני אחר הצהריים, כדי לא להיות בבית בלי שרי.

באחד מימי השני, כהרגלה, יצאה שרי לפגישה עם חברותיה, בבית
הקפה הקבוע, בעיר.
כמובן, שהיא נפגשה שם עם חברותיה. הן בילו בשתייה, אכילה,
בדיחות עסיסיות ודיונים קצרצרים על חיי משפחתן וילדיהן.

אותו יום שני, אסף, ביטל את משמרתו במשטרה, שכן, הוא קבע עם
חברו משכבר הימים, יוס, אשר הגיע במפתיע לביקור מולדת . הם
ישבו באחד מבתי הקפה  וסיפרו חוויות מהשנתיים האחרונות בהן לא
התראו.
יוס, איש הייטק מצליח מאוד בחברה מובילה בתחומה, מנהל את אחד
ממערכי השיווק בחוף הצפוני. נשוי מזה ארבע שנים לסטייסי,
אמריקאית, יהודייה, הצעירה ממנו בעשר שנים. להם זאטוטה בת כחצי
שנה.
אסף ויוס נזכרים בחוויות מימי בית הספר והצבא של שניהם, תמיד
היו חברים קרובים. לטוב ולרע.
במשך שעתיים וחצי יושבים ומתחילים סיפורים שאינם מסתיימים כי
אז כבר מגיע הצחוק המתגלגל וזיכרון נוסף המביא סיפור חדש.
כאשר לפתע אסף קולט מאחוריי גבו של יוס משהו שהפעם, נראה לו
קצת מוזר.
                                                           

לקראת השעה שמונה, נפרדת שרי מחברותיה לשלום. תמיד באותה השעה,
מדויקת להפליא, היא אוחזת בתיק היד שלה ואומרת:"נו טוב, בנות,
זו השעה שלי, יש משפחה...נתראה מחר.." ויוצאת.
היא נכנסת למכוניתה, מתניעה ונוסעת לכיוון ביתה. אך, בדרך, היא
עוצרת בכביש הראשי, שני רמזורים לפני הכניסה לשכונת מגוריה.
נעצרת ליד הסופרמרקט. היא יוצאת ממכוניתה. נכנסת לסופרמרקט.
קונה לחם, חטיפים וסיגריות.
                                                           

אסף זז באי נוחות על כיסאו. הוא ניסה להביט מעבר לגופו של יוס.

יוס, חש במצב הלא נח. "אסף?" הוא שואל "הכל בסדר?"
"כן, כן. בעצם לא. תגיד יוס. אתה זוכר את היום ההוא? יוס. היום
ש...?"
"מה קורה לך?אסף? שכח מהשטויות האלו. "
"יוס. אני חייב לרוץ, אתקשר אליך".

אסף יצא בעקבות השתיים שישבו מולו. כל אותו זמן הצעירה הביטה
לכיוונו. וכאילו רמזה לו: אני כאן בגללך.
הוא עקב אחריהן לכיוון הכביש הראשי שם, נפרדו השתיים. הצעירה
והמבוגרת יותר נישקו האחת את השנייה על הלחי, התחבקו ארוכות
ופנו כל אחת לדרכה.
אסף החליט שהוא ממשיך ללכת אחר המבוגרת.
בכביש הראשי לא רחוק מהסופרמרקט הם חצו את הכביש והמשיכו לעבר
אחד הרחובות הצדדיים.

היא נכנסה לבניין דירות ישן. הוא, ממש בשקט, עלה אחריה. בדק
לאן היא נכנסת.
זה היה פשוט. קומה ראשונה משמאל למדרגות.
אסף חזר לחצר. התיישב ישיבה בדואית ליד שעוני המים וחשב.
                                                           

באותו זמן שרי יוצאת מהסופרמרקט מכניסה את המצרכים למכוניתה.
מניחה על השטיח הקדמי. סוגרת את הדלת וממשיכה ללכת לכיוון אחד
הרחובות הקטנים שמעבר לכביש.

הליכתה מהירה כאילו נגמר היום. היא נכנסת לשביל, מביטה על
הבניין מרחוק. השמיים כבר השחירו. רק פנסיי הרחוב העגולים
מאירים את הדרך.

אסף קולט צעדים מהירים ומביט, כאילו להסיח את דעתו ממחשבות
טורדניות. ההליכה מוכרת...הוא מתאמץ לראות וכשהיא עוברת מתחת
לפנס הוא קולט...כן, שרי. מה היא עושה כאן, לעזאזל? מה היא
עושה כאן?

שרי נכנסת לבניין הישן, בו ריח הטחב שולט. הוא מתרומם, מיישר
גבו מציץ ימינה לתוך הכניסה ונכנס. הוא שומע את צחוקה של
אשתו.
בצעדים קלילים הוא עולה שלוש מדרגות כדי להציץ לכיוון הדירה של
המבוגרת.
שרי נכנסה לשם.

אסף מתהלך בכניסה לבניין כאריה בסוגר ומחשבותיו אינן מניחות
לו. הוא כל כך מבולבל, מעולם לא חש כך. מה לשתי אלה? מהיכן הן
מכירות?

הוא עולה בביטחון אל הקומה הראשונה, בסך הכל עשר מדרגות. אך,
אסף מרגיש את הלמות ליבו.
הוא מקיש בדלת.
משתדל בעדינות.
מקיש שוב.
נשמעים צעדים. הדלת נפתחת. הוא דוחף את הדלת ופורץ פנימה.סורק
את הסלון ומגיע לחדר השינה.
שרי מסיבה את מבטה לאחור. מגבת מכסה את גופה.
"אסף?????????"
"כן. אסף". הוא עונה. "כן, אני, אסף בעלך כאן! ומה את עושה
כאן? את ו...?"
שואל אסף ודמעות חונקות אותו.
האישה השנייה עומדת כחוצץ בין אסף לשרי ועונה..."כן, אסף...
כן, גם זה קורה כשגבר אונס ילדה, כה צעירה.
בשיטתיות", היא מדגישה.
"אני לא קולטת".. אומרת שרי, "מה קורה כאן?"
אסף מבקש בבכי קורע לב, סליחה משרי, אשתו ומחברתה.
"אני עדיין לא מבינה, אני פספסתי משהו?" שואלת שרי.
"אתה מבקש סליחה ממנה?"...
ואז חברתה המבוגרת מלטפת את שרי בשערה..."שרי, סיפרתי לך שיש
לי ילדה. זו... הילדה שלו."
"מה שעברת בנעורייך, עברתי, לצערי, גם אני. והוא...כן, אותו
אחד".

"בחודשים האחרונים החליטה נועה לבדוק מי זה אבא שלה ואיכשהו
גילתה.
היום, אחרי 23 שנים,ראיתי את אסף בפעם הראשונה. עכשיו מסתבר
שהוא בעלך.
את מבינה? שם המשפחה שלכם שונה...לא הייתי פוגעת בך."