אפרת אמרה לי שאם לא אדאג לחבר תריסים, היא לא תבלה אצלי את
הלילה יותר. אני לא מקשיב לה בעניין הזה מהסיבה הפשוטה שאם היו
לי תריסים, לשבת על אדן החלון היה עסק חפרני ומייאש.

אני תמיד יושב על אדן החלון כשגשום, מפסק רגליים ומביט קדימה.
לידי יש בד"כ כוס קפה, אולי תה, ואני תמיד מעמיד פנים שאני לא
יודע שטיפות גשם נוטפות פנימה.

גם היום אני עושה את זה, החזאי הודיע שמזג האוויר יעלה, אז
נשארתי בבית כדי לוודא שלא אפספס את הגשם. החזאים תמיד טועים.

מבטי חולף על פניו זוג זקנות שעומדות מתחת לאיזה בניין, מחכות
שהגשם יחלוף. אני טוען שככה הכל מתבזבז, אם אתה מחכה שכל רגע
יעבור. אני שונא רגעים מבוזבזים.

לפעמים, כשאני חושב על זה, הישיבה שלי כאן, בין החרציות שאפרת
הוסיפה, לבין החלון של השכנים, היא לא כזאת רגועה כמו שכנראה
הסתמן לך בראש, כוס קפה, תהיות. זה לא תמיד ככה- לפעמים אני
זועם, אני צורח. אבל אני עושה את זה רק כשאף אחד לא נמצא ברחוב
כי אנשים עלולים להכניס אותי למוסד, ואפרת תמיד אומרת שאם יום
אחד יאשפזו אותי היא לעולם לא תבקר.

זה כואב להפנים כ"כ הרבה זעם עצור, אבל אני עושה את זה בכל זאת
כי אני צבוע. אבל כולם צבועים, לא? גם אתה, כנראה. אתה הולך כל
יום לעבודה, מחייך אל הבוס שלך, מעמיד פנים שאתה לא מציץ אל
המחשוף של המזכירה שלך, מעמיד פנים שמה שאכלת לארוחת צהריים
מספק, חוזר הביתה, אומר לאשתך שהיא נראית טוב, ולעולם, אבל
לעולם לא מספר לה ששכבת בשבוע שעבר עם אחותה ושאתה מפנטז כל
לילה על הבייביסיטר בת הארבע עשרה שהשכנים ממול מעסיקים.

אז אני אוכל ארוחת צהריים, ומעמיד פנים שלא מתחשק לי למשוך את
כל השערות מהקרקפת של אפרת על זה שהיא מכאיבה לי כ"כ. אני עושה
את זה כי אני אוהב אותה.

מטריה אדומה מקפצת לה על המדרכה בדרך אל מעבר החצייה, אני מרכז
את מבטי שוב ומבחין מתחת בזוג מגפיים צהובות שמחזיקות ילד כבן
תשע. זה מעלה בי עוד מחשבות.

הרבה אנשים חוצים את הכביש כשאני מתבונן, וזה תמיד גורם לי
לתהות. אף פעם לא ידעתי על מה אנשים חושבים כשהם חוצים את
הכביש, מה עובר להם בראש.

אני מניח שבמקרה של אפרת היא חושבת על הכלב שלה ועל העובדה
שהיא לא יודעת שאני יודע שבזמן האחרון, כשאנחנו שוכבים, היא
מעמידה פנים שאין לי אשכים ושאני בעצם אחת מהעוזרות החדשות
במקום העבודה שלה.
ובמקרה שלך אתה בטח תוהה על הבן שלך, שמסתובב בזמן האחרון עם
חבורת מעשנים או על הבת שלך שהפסיקה לאכול.

אבל מה עם אנשים אחרים, שאני לא יכול להבחין על הפנים שלהם מה
עובר להם בראש?
תמיד מעניין אותי אם הם חושבים על יומיום, או על העבר, העתיד.
אולי הם תוהים מה יאכלו לארוחת הערב ובאיזה טעם תהיה הנרגילה
במסיבה שבדרום העיר.

תמיד מעניין אותי לדעת אם הם כמוני, חוצים את הכביש מטרים
ספורים אחרי מעבר החצייה, הולכים לאט לאט ומקווים שמישהו יבוא
וידרוס אותם.

אני לא מפחד להיפצע- כי בניגוד לאשפוז בחדר מרופד- שם אני יודע
שאפרת תבוא לבקר ולעולם לא תספר לי שהיא לסבית, כי היא תרחם
עלי והיא דווקא כן אוהבת אותי, קצת- אפילו שהיא חולמת בלילה
שאני מתאבד.

אני קם, נכנס פנימה, שופך את הקפה החוצה אל הגינה של אלה
מהקומות הראשונות.

נגמר הגשם.