איך יש לך את האומץ
להסתכל,
לגעת,
להרוס.
לא הספקתי למצמץ,
וכבר הלכת. נעלמת.

לא שאלת לרצוני
חדרת,
הכאבת,
פצעת,
טעמת מהעולם שלי,
מהסביבה הטבעית,
בה יש דשא, כזה שמקבל, שיודע,
יודע יותר טוב ממך, מכל אחד,
יודע בבני אדם.
אתה לימדת אותי על הדשא,
אתה לימדת אותי שמבט אחד יכול להרוג.
ועל אותם רבים - תמיד ניפול, ברוך.

הצחוק שלך,
מהדהד בראשי,
אני פותחת את הפה, שום דבר לא יוצא.
המגע שלך,
מדגדג לי, אבל אף אחד אחר לא מצליח להפסיק את הדגדוגים,
לגרום לכאלה חדשים.
לפתוח את כל החושים.
ניסית לקחת חלק
במשחק שאני הובלתי,
אתה ניצחת.

הכל בעזרת העיניים,
הכל בגלל שלא נתת סימן,
לא הודעת,
לא אמרת,
פשוט פרצת,
רק נגעת. עם אותם העיניים,
עיני נחש,
שלא אמרו מילה, רק עשו את העבודה,
ואתה,
אתה פשוט קפצת,
טבלת את רגליך, בתוך חיי.
והקסמת.

ואני,
אם אתה לא יודע,
אולי לא אמרו לך,
אני נשארת באותה ביצה,
שאחרי שטבלת בה את רגליך,
ופנית, לדרכך.
פה אני חיה.
לשם אני נושמת.
אותה זיהמת, לכלכת. הרסת.
טוב נו,
ניצחת.