עבר שבוע וחצי מאז נעלם, כמעט שבוע מאז נמצאה גופתו והעולם
ממשיך להתקיים. כמו תמיד.
השרשור בפורום הסטודנטים על היעלמותו הגיע כבר לאמצע העמוד
החמישי ועד שאסיים לכתוב את זה הוא כבר יהיה בעמוד השישי. מה
שכתבתי עליו ב"סטודנטים כותבים" הולך ודועך גם כן והשם שלו
ב-Google כבר לא מניב תוצאות חדשות. הפרשה נסגרה - הוא כבר לא
בגדר נעלם, הוא בגדר מת. אבל אצלי משהו מסרב להרפות. משהו מסרב
לעכל. משהו מסרב להשלים.
ואז אני שואלת את עצמי - למה? למה כל כך קשה לי לקבל את מותו
של אדם שהכרתי כל כך מעט? והתשובה היחידה שעולה לי לראש היא:
"זה אורון. ה'... זה א-ו-ר-ו-ן!!!"
"אז מה?" אני חושבת לעצמי, "אז מה? מי זה אורון בכלל? מי הוא
בשבילך? ובמה הוא שונה מכל שאר האנשים המתים שאת מכירה?"
ואני לא מוצאת תשובה הולמת. הכרתי אותו כה מעט...
אבל המחשבה עליו בארון ההוא, המחשבה על הדרך שבה נעלם או הדרך
שבה מת... המחשבה עליו כעל הבחור היפיוף מהפופרה או הבחור
המקסים הזה שיצא לי להכיר כמה שנים אחרי זה ושנשביתי בקסמו בין
רגע... המחשבה על כך שאיננו עוד... פשוט לא מתיישבת לי בראש.
לא עכשיו! לא ככה!
ואז אני מתחילה לעכל קצת, אומרת לעצמי "הוא מת!". מבינה את זה.
ואז נזכרת איך הכרנו ודיברנו, איך הוא נעלם ומת ו-בום! שוב זה
לא מתעכל. שוב זה מרגיש כל כך רע.
זה אורון. ה'... זה א-ו-ר-ו-ן!!! איך זה יכול להיות?
זה הרגע שבו הבנתי שאני חייבת ללכת להלוויה.
אני מצטיידת בחבר אחד תומך ומקסים ואנחנו הולכים. מגיעים. יש
כל כך הרבה אנשים. כל כך הרבה אנשים... ואני לא מרגישה את עצמי
שם. אני לא יודעת איפה אני. זה באמת אורון? מי שמונח שם מבעד
למאות אנשים שעומדים לפניי - זה באמת אורון? אולי טעיתי
בהלוויה? אולי כל זה לא קרה?
ואז אני רואה חבר שלו שאני מכירה ואני יודעת שלא טעיתי.
והנה זה קורה - הארון נלקח לחלקת הקבר. קרוב ל-10 אנשים
מחזיקים את הארון שבו כנראה הובאה גופתו הובאה. בוכים...
דומעים... כל אחד מראה את מה שהוא יכול.
והנה הגענו לחלקת הקבר המיועדת והוא מורד אל מתחת לאדמה.
ואז אני רואה את אחיו. הם כל כך דומים. והוא שבור. הוא לא יכול
לעמוד, הוא לא יכול לדבר. הוא פשוט מרוסק. "אם מישהו רק יעז
לגעת באחי", הוא היה אומר על אורון ועכשיו, הגרוע מכל קרה.
אורון איננו עוד ואחיו - הוא לא מוכן לעזוב את גופתו. הוא
נשאר.
בסוף גם אנחנו מגיעים קרוב מספיק להניח אבן ומתגלה לעינינו הר
של פרחים. הר שמגיע לי בערך עד המותניים.
כן, זה נגמר. הוא באדמה. אני מתחילה לבכות. וזה עדיין לא
מתעכל.
זה אורון. ה'... זה א-ו-ר-ו-ן!!!
אבל גם כאן היו כמה נקודות טובות:
הראשונה היא עצם העובדה שהספקתי להכיר אותו. הכרתי אותו כל כך
במקרה שזה לא ייאמן: דחפו אותי בטעות והוא זינק לתפוס אותי שלא
אפול ושם - ברגע הראשון שבו הוא עזר לי להתרומם ושאל "את
בסדר?" - הוא הצליח לנפץ לי תדמית של שנים שאמרה: "הוא בטח
מעפאן". המבט החודר הזה שלו... אני כל כך מודה לה' שיצא לי
להכיר אותו. כל כך כל כך.
והייתה עוד נקודת אור - החברה הכי טובה שלי.
מאוד קשה לשמור על קשר שוטף עם החברה הכי טובה כשאני לומדת
והיא עובדת, ובכלל לספר פרטים עסיסיים על החבר שלי הופך להיות
קצת בעייתי כשמדובר באחיה. אבל כאן - היא הייתה שם כאילו כלום
מעולם לא קרה. היא ידעה כמה כואב לי מבלי לדבר אפילו, היא ידעה
לספר לי דברים שהיא שמעה, היא ידעה לדאוג ודאגה להיות שם ולדבר
איתי על הנושא היחיד שהיה לי בראש.
ואולי באמת זה המקום להודות לכמה אנשים.
לחבר המקסים שהיה למשענת איתנה לכל אורך הדרך ועשה גם לא מעט
ויתורים (שבהם לא יודה לעולם) רק על מנת שאני ארגיש טיפה יותר
טוב.
לחברה טובה שהוכיחה עצמה שוב פעם על אף המרחק וחוסר הזמן של
שתינו.
ולבחור נוסף שדאג לעדכן אותי בפרטים ממקור ראשון על כל אשר ידע
למרות שאפילו לא ידע איך קוראים לי, כולל שעת ההלוויה. ועל כך
שאחרי שיומיים מרגע מציאת הגופה שבהם אף אחד סביבי לא מצא את
זה מעניין מדי או טרח לדבר איתי על כך, הוא ראה אותי ואמר את
מילת הקסם שכל כך קיוויתי לשמוע: "אורון!"
הלוואי שכולנו נוכל להסתכל יום אחד על העולם הזה בפחות עצב
וכעס וביותר שמחה; אז אולי נוכל להיות גאים יותר להיות חלק
ממנו כי לפעמים זה ממש קשה.
"ותני לי ת'כוח לאהוב אותך
מין פינה קטנה לשמוח
איך לפעמים קשה לסלוח לך" (אביב גפן על המולדת)
מוקדש לאורון לאוטמן ז"ל |
