וטיפות קרירות נופלות על פניי בעדינות,
ראשי מוטה מעלה, עיניי עצומות.
חיוך מתפשט על שפתיי בלי משים,
ברק מהדהד הרחק בין עננים.
והטיפות מתחזקות והופכות למסך שמעוות הכל.
וכבר קר, ואפי כמו עומד לנשור.
אבל אמשיך לעמוד שם, נרטבת עד שד עצמותיי,
כי הגשם הוא חלק ממני,
ואני עפה על כנפיו.
וכשאביט סביב, לא אראה דבר גם בעיניים פקוחות,
הגשם עוטף אותי,
במגעו הקריר.
ואולי זה הרעש, של המים הפוגעים בקרקע,
ואולי זו אני,
שמרגישה חופשייה.