אין יום בו לא אחשוב עלייך,
אין יום בו לא אשווה דמותך
לנגד עיניי.

חדרת אל ליבי ותקעת בו יתד,
חמדת באגדה וביקשת ממני לכחד,
לסנוור עיניי.

לא השכלת להבין מה חשוב, מה לא.
סירבת להתייצב ולעמוד מול המראה,
אין אח ורע לכנות, ללהיות חברה,
שכן אהבה שאינה בטוב, וגם ברע,
רעה בעיניי.

חוששת לגורלך, מתכסה בשגרת יומך
סברת אתהה על קנקנך, ולא אסתכל
בתוכו.

תוכי וברי היו שווים,
כעת ברי בריא,
ותוכי, נשבר לרסיסים.
מצטנף בשקט ומתכנס
מתפתל מכאב ומתכווץ
בדמי מתבוסס.

דרך האמת לחם חוקי,
שכל ישר מפעם בעורקי,
סללתי שביל בו אצעד בטוח
ואת, באמת היית משתנה בשבילי?
ולמה לא בשבילך? לשאר הרוח?
בסדר שואלים, להביע משאלות,
מה נשתנה בלילה הזה מכל היללות?

ואני לא עוצם עין בחדוות הליל,
עורג לעיניים שוחקות, לקולך המתגלגל.
וזה קשה שבתוך הלב את עושה שמות,
שקורא לך לחזור לחיק זרועות מיותמות.

תמה מה את בכלל חושבת,
והאם לך בכלל אכפת.
לא יודע איך באשמורת אחרונה
מצליח בסוף להירדם.
בחסות החשכה אין יום,
ורק את בחוצפתך
מבזיקה לי ומבקרת בחלום,
אין יום.