פרויקט בשר חלום - פרקים 1-3
נכתב ע"י מולרקיס דאון מאסה אנומינוס(טון לון)
ושועל הערבות המקפץ סתם (פוקס)
(זוהי מסה בהמשכים , לכן כל פרק יגיע במהלך שבוע שבועיים מאז
הפרק שלפניו פורסם)
פרולוג
המעלית השקופה צללה לעבר התהום השחור שנפרש למרחבי הכלום ששררו
מטה ובתוכה שני אנשים עומדים.
אחד מהם מסווה בגלימה ירוקה ,הביט לכיוון הנוף האורבני שנמשך
לתוך קו חוף המתים. השני, עטוף במעיל עור שחור שמאחור מקועקע
כמעין סמיילי מעורפל עיניים בורח מפטיש דם , הביט ברישומיו
ומלמל לעצמו. "קומת לובי א" ענה קול מתכתי עמוק שבקע מהרמקול
העליון. האדם הממלמל חדל מהמעשה ונראה כמצפה רוח לפתיחת הדלת.
ביציאתו קול מאחוריו מסר לו "יום טוב" אך הוא לא החזיר תשובה
או הביט לאחור רק המשיך לצעוד כסהרורי. גשר גדול ואפור זינק
ממקום עמידתו של האדם לכיוון דלת שנראתה מרחוק. על רצפת הגשר
אורות קטנים אדומים , ניצתו כאשר חצה. הוא הביט מטה וחש צינה
מגרה כי מתחתיו התאבד החושך ודמו נפרש לכל עבר. סאונד סתום
זינק מאחוריו והוא מיהר להסתובב, עיניו נחתו על האורות הקטנים
הנעלמים אחד אחד. אבל זה סתם אחד מאותם קטעים , האורות רק
נכבו כך שאין צורך להיכנס לפאניקה. חוסר התייחסות לסביבה למשך
מספר שניות גרם לו להיתקל בדלת הענקית ששכח מקיומה. על הדלת
היה רשום באותיות נאון אדומות בוהקות "לובי". הוא הביט בדלת
ונדמה לו שהדלת צופה בו , השתקפות עיניו השחורות המתמזגות עם
הנאון הבהיר. הוא לחץ בעדינות על הכפתור הירוק. מאות הבזקים
צבעוניים התערבבו אחד עם השני בשנייה של חוסר התבהרות ,
מסתובבים סביב לדלת והיא נחצתה לחצי שנמשך לכיוון הפנים,
מברכת אותו, כמעט אומרת "שמחה שיכולת להגיע , מקווה שהשהות
תהיה לרצונך ועשה טובה , נסה את הטונה , היא מצוינת" . במרחב
חלל הלובי הדהד קול נשי "זוהי ההזדמנות האחרונה של כל עובדי
מעבדות לוסט למלא את טפסי ההתנדבות לתאריך השלוש-עשרה ליולי
אלפיים שבעים ושש." המדרגות הנעות הנחו אותו למרכז האולם ,
מעליו כדור אדום ענק , מאיר את הלובי בגוון אדמדם
נעים.הדיגיטציה חזרה והזכירה לגבי הטפסים בקול רוטט ומגרה .
כאן היה מוכרח לעצור , לחפש בכיסים ולשלוף לעצמו אלמנה . אין
מה לעשות , בלי ספק הוא ראה אותה ככה. אלמנה , רק אלמנה מעשנת
סיגריות כאלה . אבל במצבים כאלה , גם אלמנה באה טוב. הוא
המשיך לכיוון שולחן הקבלה. מעליו התנוסס שלט עצום שעליו צעק
הנאון הירוק כתום :
"L.O.S.T LABS"
הקירות גם הם קושטו בנאון המרהיב , פסים של ורוד וכחול נעו
לרוחב עד לשולחן הקבלה כשלאחוריו עצרו באזור המעליות. הוא הגיע
לשולחן הקבלה . שתי פקידות ישבו ודיברו אחת עם השנייה, מידי
פעם הפנו מבטם למטה והמשיכו בשיחתן. בעודו מצית את האלמנה
סימן בידו לפקידה הקרובה שדיברה למטה. היא הביטה בו ,עם אפה
האדום ולחייה האדומות בשאת נפש ,והעיניים התכולות וחסרות
הסבלנות שוב נזרקו לרצפה.
"איפה נמצא נוקסי , קבעתי פגישה להיום"
כלום טהור נפלט מפי אותה פקידה שכעת ראה אותה באור שונה
לחלוטין , אור נקי יותר , אור יפה.
"אה..שלום.."
הוא חייך חצי חיוך, עמד לו.
"אמ..." קרקר והביט בפקידה הנוספת.
הפקידה השנייה הביטה גם היא למטה , היא דמתה לעורב .
ירד לו .
הפקידה לא הבחינה בו , לא הראתה אפילו עניין קטן בקיומו. הוא
חזר ואמר שלום , אך נראה שהיא לא מתעניינת בכלום חוץ מלהביט
מטה כל מספר שניות. "שלום לך" ניסה בטון עמוק יותר . שום
תשובה. הם הביטו אחת בשנייה ושוב הפנו מבטם מטה. הוא ניסה גישה
עניינית יותר "מה נרקם?" עדיין אכזבה. ואז הוא הסתקרן והחל
מנתח את פשר המבטים לכמה רגעים , ונכשל.
משיכה עזה מהאלמנה וכבר נשכב על הרצפה , מנסה להביט אל מאחורי
השולחן כשפתאום הרגיש את לסתו נדחפת פנימה בכאב והוא נשכב -
למטה.
מהצד שלו ,מטה לא היה מעניין במיוחד, ריצפה כחולה וחלקה, פה
ושם הופיעו שריטות קלות אבל שום דבר יוצא דופן. לאחר סיום
האלמנה הוא הסיק סופית שמבטן של הפקידות כבר ממש לא משנה , מטה
, מעלה , צדדים... שיסתכלו לאן שרוצות הכלבות , ועכשיו כל
עניינו בעולם היה להבין את מקור הכאב שהתפרש כבעיטה. הוא החליט
לקום ולנקוט איזושהי עמדה. הפקידה הביטה ישירות אליו, חיוך
ציני חבוי במעטה האדמומיות התמימה שנשפך על פניה , "מה אתה
רוצה?" שאלה והחיוך רק התחזק. הוא שמר מרחק קל ממנה, "טוענים
שחוסר סבלנות נובע מחוסר עניין , ואת זה אני כבר רואה " הוא
הצליח לשמור קור רוחו ואז פרץ בזעם "מה זה היה צריך להביע
בדיוק ? בעיטה ? אני יגרום לפיטורי שניכן! ומה כל כך מעניין
למטה? מה כבר יש שם??" אבל הפעם שתי הפקידות קפצו עליו והלהיטו
את גופו במכות יבשות. "בחיים.." אמרה העורב ובעטה בו "בחיים
שלך.." הפעם כיוונה לצלעות "אל תשאל..." סטירה מהשנייה "מה.."
בעיטה "יש.." שתי סטירות וצביטה "למטה!!!" שתי בעיטות וסטירה.
שתי הפקידות חזרו במהירות לצידו השני של השולחן. העורב חזרה
לדבר למטה . השנייה, היפיפייה הקטלנית החלה מקססת ציפורנים.
הלובי שצפה בתהליך גם הוא הזדרז עכשיו לעיסוקיו הפרטיים. הוא
לעומת זאת קם וניקה את בגדיו מהאבק שלא היה , ובדק שכל חלקי
פניו נמצאים במקומם הצפוי. ההלם הצליח בלהשכיח את הכאב כמעט
לחלוטין והוא העיף מבט קטן לעברם בעיניים פעורות , רעבות
לנקמה .וכאשר ההלם נעלם והלחץ ששיחק בעצביו נרגע ,עומס
סקרנות מחודשת עשתה דרכה למרכזי הדופמין במוחו "זה מתחיל ממש
מעניין" חשב ומשך עוד אלמנה בקופסת האלמנות הכסופה "מסכימה"
קפצה המחשבה "אם כי ,לא הייתי הולכת שוב על הכיוון ההוא".
"כרגיל" אמר בלחש אימתני "בגלל חוסר הביטחון המזוין שלך אני
תמיד יוצא המפסיד". הוא לא התקדם מילימטר מאיפה שעמד וצעק "יש
לי פגישה עם מר נוקסי איזו קומה הוא?" העורב הביטה בו , אפה
נראה כאילו עומד לקפוץ עליו ולנקר את עיניו "קומה 15 מעלית 4"
, הוא הביט אחורה ושאף שאיפה חזקה ובמרחק עשרה מטרים זיהה שישה
מעליות, ותור ארוך של אנשים עמד מאחורי אחת מהן. הוא החל מתקדם
לכיוון ההמון ואז פנה שוב לכיוון הפקידות וצרח "יא כלבות ...
מה יש למטה???!!!" חייך לעברן וזרק את האלמנה לרצפה מועך אותה
ובורח כל עוד נפשו בו. בטווח הזמן שצבר הרשה לעצמו מבט חטוף
לאחור וראה אותן טסות לכיוונו , מבט עוד יותר חטוף ואפילו ממש
מושאל לפניהם של אותן פקידות הטחב ניבא רעות. ובמילישנייה
האחרונה איתר מהי מעלית מספר 4 ,הדלת נפתחה בכדי לעזור לו
להימלט מכלבות השאול הללו. הוא חמק פנימה, ומאחור שמע את הדלת
נסגרת עם חבטה קשה שהרעידה את המעלית. "קומה 15" אמר וצחק
בצחוק מטורף...
פרק 1 - דאוס
כשהיה דיאוס קטן, נהגה אימו להזהיר אותו מפני חולות ורעות
שונות ומשונות.
"היזהר בני מבנות המאדים, שכן בקולן המפתה יביאו למותך".
כמובן שאימו הייתה מטורפת לחלוטין, ולא הקפידה לישון את שנת
הצהרים, או שינה כלשהי למעשה.
על ערש דווי, ביקשה לראות את כל ילדיה, כלומר את דיאוס ואת
מעצור הדלת שאימצה.
למעצור הדלת, ג'וני, הורישה את כל רכושה (שכלל מעצור דלת ושבעה
רגלי ארנבות ששימשו מחזיקי מפתחות) ולדיאוס אמרה ביובש: "היזהר
בני מבנות המאדים זהובות השיער. אם תגדל להיות גבר ממורמר
ומשועמם למדיי, זכור שלא משנה כמה נואש תהיה, וכמה מחזיקי
מפתחות יאבדו לך, לעולם לעולם אל תבוא במגע עם בת מאדים זהובת
שיער."
על מצבתה ביקש דיאוס לרשום :"כאן נחה אישה סוף כל סוף", אך
הרשויות התנגדו.
דיאוס גדל לגבר ממורמר ומשועמם למדיי, אך את דברי אימו לא
זכר.
למעשה...
כשהניחה אותו בת המאדים על אסלת האלומיניום, פישקה את רגליו
והתיישבה עליו, אימו הייתה היצור האחרון עלי אדמה עליו חשב.
הדבר הלפני אחרון עליו חשב היה: "מה זה לעזאזל יוצא משם?"
הדבר שיצא משם היה זרוע היניקה המשוננת.
האדם היחיד שנתקל בזרוע זו ונשאר חי, כתב את השיר ממנו הובא
ציטוט זה:
"קשים וכואבים הם חיי כולם,
אך קשה מכל הוא מראה אדם,
הנאבק עד כלות
באותן זונות,
הנקראות בנות המאדים ירוקות העור וזהובות השיער."
השיר עצמו אינו מכיל חידוש לשוני או משקלי, ונודף מחוסר בשלות
ומטמטום מושלם, אך מבהיר היטב את חוסר האונים שבמצב העדין.
הוא ממשיך ומתאר את אותה זרוע יניקה משוננת, היוצאת ממה שנראה
כטבור שלישי הממוקם על שיפולי הבטן, ונצמדת לאיבר המין הזכרי.
הלשד החי נמצץ אט אט מהקורבן האומלל, גורם לו שיתעוות וידקלם
ספרי הכוונה לאחיות סיעודיות לפני שיתמוטט מכווץ ונטול רוח
חיים ורוח בכלל.
דיאוס נחרד, שעה שהזרוע הרירית פילסה את דרכה לעבר מכנסיו.
"מה נהיה איתך, מותק? בלי כוח, מה? אפשר לסדר הכל עם הגישה
הנכונה."
הוא הביט בפניה ונחרד. לשונה שינתה את צבעה כעת, והסתובבה כמו
מקדחה בפיה נטול השיניים.
עיניה האדומות מצמצו במהירות על, גורמים לריסי המתכת שלה
שירקדו בפראות מסוכנת.
"אם אצא מכל החרא הזה בשלום, בטח תתפתח אצלי שנאת נשים צרופה",
הרהר.
היא דחפה את ראשו לאחור והחדירה לפיו את לשונה.
גופו פרכס ומידע רב זרם למוחו דרך נוזלי הגוף.
"אפסר לסדר הכל עם קסת סבלנות ו... לא בעיניים בקסה".
הזרוע חדרה דרך מכנסיו ונתקלה בתחתונים המכוערים ביותר שראתה.
"מטען עודף" התנוססה הכתובת בגאווה על החזית, וצבעם היה בלתי
מוגדר, בשל שימוש עודף.
הזרוע קיללה את מזלה הרע שחיבר אותה ליצור הכה לא בררן ששלט
בה. "אלי אלי", התייפחה, "עד מתי אבוא במגע עם טינופת היקום
יקום?"
היא הזדקפה בתנועה חדה, והפנתה את פתח היניקה המשונן שלה לעבר
אדוניתה.
"מה הבעיה?", התעניינה.
"נמאס נמאס. כמה ניתן לשאת? מאסתי בייעודי".
בת המאדים צחקה במבוכה. מעולם לא קרה מקרה דומה לאף בת מאדים
קודם לכן.
היא התרוממה אט אט, ושיחררה את לשונה הארוכה מלועו של דיאוס.
"אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה".
"את עם השטויות שטויות שלך. פעם היינו היינו מסמר של כל מסיבה,
כוכב של כל פאב. מאז שאת עם הפוסטמות האלה, החיים הפכו
להתערבות אחת גדולה גדולה. אני מוצאת את עצמי מתחברת ליצורים
חסרי כל חוש הגיינה אישית אישית מינימלית".
"את מוזמנת לעזוב", הפטירה בת המאדים באדישות.
הזרוע בילתה כמה שניות במה שהתפרש ע"י דיאוס כמחשבה מעמיקה.
"טוב", אמרה לבסוף.
כשהשתחררה לבסוף הזרוע, קפצה לרצפה, הביטה בזוג המוזר השרוע על
האסלה, ואמרה: "מעולם מעולם לא ראיתי דבר מעורר רחמים יותר
מזה. כעת אני מבינה את שיגיונות חיי הקודמים, הנהנתנים
מאד..."
שתיקה השתררה.
"מאד", הוסיף דיאוס.
הזרוע נעלבה והסתלקה. יותר מאוחר ייתקל בה ג'טאל בנסיבות לא
נעימות במיוחד.
בת המאדים נאנחה בכאב והכניסה לפיה את לשונה הגדולה.
"יהיה בסדר, תאמיני לי, עכשיו יהיה לך יותר זמן חופשי".
היא הביטה בדיאוס בשאת נפש וקמה ממנו. מכנסיו נחרכו לגמרי
במקומות עליהם ישבה, וירכיו הלבנות בצבצו מהם.
פרק 2 - שעה לפני
הם הביטו משתאים בבניין הנהדר.
"זו קתדרלה מזורגגת, אחי!", אמר ג'טאל, "קתדרלה מזורגגת".
ואכן, פאב 01 היה מהבניינים הגבוהים שבירח דיגיטלי. צריחים
נישאו לגובה רב מגוף הברזל של המבנה, ובקצותיהם מה שנראה כמו
כדורי לכת בגודל טבעי ובצבעים טבעיים פחות, אך משכנעים ללא
ספק, שהסתובבו סביב ציר דמיוני בטירוף. זיזי מתכת בלטו לכל
אורכה, כמו ויברטור עצבני במיוחד ושיוו למקום כולו אווירה
מיוחדת ואלימה.
"זיזי מתכת בולטים לכל האורך, כמו ויברטור עצבני במיוחד
ומשווים למקום כולו אווירה מיוחדת ואלימה", גרס דיאוס.
"מהפה שלך למישהו אחר", אמר פיקסל בהשתאות.
מעל הדלת שנפערה לגודל בלתי אנושי קבוע היה שלט ניאון ירוק
ורחב שאמר: "פאב 01".
" זה המקום!", פער ג'טאל עיניים, "שניכנס?"
אור הניאון כבה ובמקום הכתובת הקבועה הבהבו המילים: "למה
לא?".
"אני לא מבין את הקונספט של הניאון הזה אבל משום מה כל העניין
נראה מאוד מוכר מאיפה שהו", גירד ג'טאל את פדחתו.
"זה מה שקורה כשלא מסיימים 62 שנות לימוד מלאות", אמר
הניאון.
"מה זה??? אתה מדבר אליי?", הרים ג'טאל אגרוף.
"כן, ג'טאל, אם לתקשורת עם צורת חיים כשלך אפשר לקרוא
דיבור", קרץ הניאון בעליצות.
לסתות כולם נשמטו בכיוון אחד לעבר הרצפה ווריד רגיש מאד בעינו
של ג'טאל התפוצץ.
"יא חרא!!! למי אתה חושב שאתה קורץ למי?"
"למה מה?", הגיב הניאון במנהג העצבני של אורות הניאון להדליק
עצמם אות אות ואז להידלק בבת אחת כמשפט שלם ולהבהב כמה שניות
כמו זונה שמתכוננת לפגישה חשובה ביותר.
"אני לא יודע," אמר פיקסל, "זה מבלבל מדיי, אני חושב שהדבר
הטוב ביותר שנשאר לבחורים פשוטים כמונו לעשות הוא להיכנס
ולהשתכר עד דרגת הקאה סימולטנית."
השאר החרו-החזיקו בדבריו ונכנסו דרך דלת הענקים.
ג'טאל נשאר נעוץ במקומו, ומעיניו המצומצמות לכדי חרכי ירי
נשלחו מבטי שיטנה.
"זאת קונספירציה! אתה מנסה להכניס אותי לסרטים אנאסטומוטים,
אני יודע."
"פרנואיד", הפטיר הניאון.
"סתום הפה לפני אני עולה אליך ומעקם לך את הגימ"ל!" העורקים
במצחו של ג'טאל התנפחו פלאים, "יא מזדיין!, אימא שלך שוכבת
עכשיו במזבלת החשמל שבשמיים וחושבת לעצמה כמה שהבן שלה הצליח
בחיים והגיע עד לשער של פאב מסריח, מלא בשיכורים ונערות
מפוקפקות, כמה שהוא נהנה בטח לראות את אלה שהחיים שכחו מאחור,
מקיאים ומאוננים על הקירות המזוהמים, חוזרים כל לילה להוריד
לגרונם חומרים כימיים שמפוררים את הכבד שלהם ושורפים להם תאי
מוח, מבזבזים את העתיד שלהם כוס-כוס, מקללים ויורקים, בוכים על
אישה שעזבה, על ילד שברח מהבית, על חיים מלאי סבל. ומעל כולם
אתה תקוע, עם חיוך קפוא, מאיר כאילו חוגג איזה חג לאומי סודי
וקורץ כמו פרוצה בכביש המהיר!!!"
שקט השתרר סביב. לפתע היו רק ג'טאל והניאון קיימים ביקום
האומלל.
"השתתקת, אה?", ליקק ג'טאל את שפתיו.
"אין לי אימא", הבזיק הניאון בעצב, "אני מתנצל על התנהגותי,
אני רק מחפש:"
"א"
"ה"
"ב"
"ה"
"אהבה"
"אהבה"
"אהבה, כן! אגזוזן מחורבן!", נבח ג'טאל ונכנס בצעד בוטח
לבניין, "אנחנו עוד ניפגש! כולם פה ימותו מתוך שינה!"
עיצוב הפנים של "פאב 01" היה מינימליסטי להחריד. הדלת האימתנית
הובילה לדלת פחות אימתנית, שהובילה לדלת קטנה, שהובילה למנהרה
קטנה וארוכה, שהובילה לפאב עצמו שהשתרע על פני עשרה מטרים
מרובעים גאים.
פיקסל, דיאוס והאחרים דחוסים היו בפינה הדרום מערבית, סביב
שולחן בגודל צלחת של גלגל מכונית.
התקרה הייתה נמוכה מאד, ובעודו חוצה את שני הסנטימטרים שהפרידו
בינו לחבורה, נפגש ג'טאל חזיתית על נורה אדומה שובבה.
"לכל השדים המנוולים", שפשף ג'טאל את מיצחו, "מה זה המקום הזה
מה? מטר על מטר בתוך גורד שחקים מזוין!"
"זה שיק", השתנק פיקסל, שאיבד לרגע את מיקומה של כף רגלו,
ומצאה לרווחתו בתוך הסקוטש של דיאוס, "תראה, אפילו השולחן עשוי
מצלחת של גלגל מכונית.
" תשתה משהו, ג'טאל?", הציע דיאוס, כשהוא מוציא את בהונו של
פיקסל מכוסו ומוצץ אותה בהנאה, "זה ירגיע את הדם הסגול שלך.
נזמין לך "סליפרי ניפל", זה יכניס אותך לאווירת החשק והזימה".
הזמן היה מתאים לחשבון נפש, דברים רבים לא נאמרו עדיין,
וקצוות רבים מדיי לא חוברו עוד.
אך באותו רגע ממש הגיעו לשולחן הבלונדיניות האמפיביות ירוקות
העור.
"שים לב!", פקח דיאוס זוג פנסי רכבת תחתית.
ג'טאל, שהיה עסוק מדי במזימות הקטנוניות שלו היה עסוק מדי,
ופיקסל חיטט בין אצבעות רגליו. "איזה גאון היה זה שהמציא את
הקבקבים", חשב בריכוז.
בנות המאדים ריחפו מעט ברחבי החלל הקטן של הפאב, ונחתו בשולחן
המקביל, אחת מהן על כף ידו של דיאוס.
"דיאוס, מי המציא את הקבקבים?"
"מ...מממה.???", שאל דיאוס בצרידות.
"מי היה הגאון הזה שהמציא את הקבקבים?", הקשה פיקסל.
"תשכח הקבקבים, בחור, אחת מהבלונדיניות יושבת על היד שלי",
נחנק דיאוס בעונג.
באותו רגע הסתובבה בת המאדים לעבר דיאוס ועפעפה בקוצי המתכת
הגמישים ששימשו לה כריסים.
"הי!", חייכה, "אני מאמינה שיש לי משהו ששייך לך."
בשארית כוחותיו הוציא דיאוס את ידו מהמלכודת. "אני מצטער",
הצטער דיאוס בעונג והביט בגב כף ידו שהיה מכוסה כעת כוויות
סגולות.
"הו! אני עשיתי את זה? מסכן שלי, תן לי אותה", לקחה הבלונדה את
ידו בידה וליקקה בלשונה המחוספסת את הכוויות.
"איי איי איי!!!", הזדעק דיאוס, "לכל העזאזלים הקפואים!!!"
"בוא איתי! נחטא את זה בשירותים", קבעה העלמה ואחזה בזרועו.
היא החלה מעופפת, ודיאוס אחריה, מחייך חיוך מדושן. השניים
התרחקו במעלה מנהרה צרה וארוכה המובילה לגג, שם עסקו זוגות
רבים בעסקים רבים ומפוקפקים.
"אל תחכו לי!!!", נשמע קולו המאושר של דיאוס.
"תגיד, ג'טאל, מי המציא את הקבקבים?", שאל פיקסל.
"לא יודע", כסס ג'טאל את ציפורניו, "אבל לא היה מזיק לי אחד
עכשיו".
"הנה", תקע פיקסל קבקב ידו.
"טוב! טוב מאד! מצוין אפילו". הוא קם בפתאומיות, מוציא את
הקבקב ואת טירופו מחוץ לפאב.
פיקסל נותר גלמוד. הוא הביט סביב. שתי בנות המאדים זהובות
השיער אשר היו שקועות בשיחה מעניינת. ניתן היה להבחין בקלות
מתי שיחותיהן של בנות מאדים זהובות שיער מעניינות, מפני שבשום
מקרה אחר אין הן מצמידות פה לפה ומעבירות מידע הנמס ברוק. שאר
המקומיים היו פחות אקזוטיים. הבאר עצמו הכיל מבחר מצומצם ביותר
של מוקדי משיכה. הוא קם ממקומו והתיישב מולו.
"מה יש, חרא?", התעניין הברמן שעל חולצתו התנוססה הכתובת "כל
הוויסקי שאפשר להכיל בבנאדם משייט בבטן הזאת".
"וויסקי", דרש פיקסל.
"זבל של יאפים", הפטיר הברמן והגיש לו את מבוקשו.
פיקסל הביט בהזמנתו. על שתי רגלי מתכת דקיקות קבועה הייתה מראה
עגולה, ועליה נקודה מיקרוסקופית, כמעט בלתי מורגשת, של התירוץ
העלוב של תוכנת העולם האלטרנטיבי המתוכנת (כל הזכויות שמורות
לשבע) לבורבון.
פיקסל קירב את פרצופו לנקודה. הנקודה הביטה בו. הוא הביט
בנקודה ובהשתקפותו המביטה בנקודה. השתקפותו הביטה בנקודה ובו
עצמו מביט בנקודה. הוא הוציא לשון וירטואלית ארוכה ודגדג אותה
בקצה לשונו, גורם לה שתרעד בהתרגשות. בין רגע קפצה הנקודה בכוח
אנרטי תמוה ונעלמה במעמקי לועו. לרגע הביטו הוא והשתקפותו זה
בעיני זה, ואז פשטה תחושה משועשעת בגופו.
הוא התרומם וחייך בסיפוק.
הברמן הביט בו בעוינות מצידו השני של הבאר.
הוא הרים גבה אחת ועצם עיניים.
ג'טאל נחת על הכיסא לצידו, הקבקב בידו, זכוכיות ירוקות נעוצות
בסולייתו.
"שוב נלחם בתחנות רוח?", שאל אותו.
"עזוב עזוב עזוב 'תך מזה! מה אתה אומר נבצע השתלטות קטנה על
שתי הבלונדות שנשארו?"
"עד כמה שהרעיון מפתה, המציאות הקשה טופחת שוב על פנינו, הן
עסוקות בהחלפת מידע מסווג ביותר", נאנח פיקסל ופקח את עיניו.
"הקידמה! היא עוד תהרוס אותנו. מה שתית, יא אהבל, האישונים שלך
תכף עוברים את הגבות".
פיקסל חייך ונכנס לעולם חסר דאגות.
"בזמן שאתה מפליג לך למחוזות נשכחים, אני אסדר לעצמי איזה מנז'
א טרוואה", חיכך ג'טאל את כפות ידיו בהנאה.
הוא גילגל את הכיסא לעבר שולחנן של בנות המאדים.
"היי בנות! אחלה עבודת לשון יש לכן, אפשר לבחון אפשרות של
מיזוג?". זו הייתה שורת הפתיחה ההגיונית ביותר שהומצאה, חשב
לעצמו.
היפהפיות ניתקו שפתיים והביטו בו בשאת נפש.
השמאלית פתחה את פיה והזילה ריר ירוק שטפטף על שולחן הקפה וצרב
בו חור. טיפות הריר המשיכו לטפטף דרך החור וקדחו ברצפה, ומשם
לפיגומי הגריד הוירטואלי.
ג'טאל התגלגל מהן לאט למקום רחוק מאד, ממלמל לעצמו: "איזה
פסיכיות! חשבתי שהתוכנה הזאת מבטיחה לפחות ריגוש מיני אחד בכל
סיבוב."
"אפשר להחשיב את זה בתור ריגוש מיני, לא?", הציע פיקסל.
"נשים זה עם רע, פיקס. במיוחד אם הן ממאדים ובמיוחד אם הן
בלונדיניות".
הם ישבו בלי לזוז לפחות שעה, ג'טאל ממצמץ חליפות בעין אחת
בלבד.
בינתיים, שבעים קומות מעליהם, היה דיאוס עסוק בעסקים רבים ומאד
מפוקפקים.
אם מישהו עסק כבר בעסקים עם בת מאדים, היה יודע לא לעסוק בהם
שוב, ולהצטייד בגז מדמיע חזק ובלתי הפיך.
פרק 3 - שבע ושמונה
פיקסל פייב הידק את צעיפו והרגיש את נעימות הצמר מחממת את
נשמתו. הקור היה מקפיא. הסיגריה הסתיימה , הבדל התעופף למרגלות
פח שהיה חציו מלא. השמש שהתחבאה מאחורי ענן עצום , שלחה מידי
פעם קרן אור עלובה שלא היה בכוחה לשטוף את הקור המטריד. הוא
נכנס לבניין. ריח השתן החריף התערבב עם ניחוח הצואה , אך זה לא
מה שהפריע לו , לזה הוא כבר התרגל . מה שכן הפריע היה המשפט
"תמותו שבע" שהיה כתוב בדם על קיר הכניסה "מעניין בדם של מי הם
השתמשו הפעם" הרהר ממשיך לעמוד בוהה בכתב מנסה לפענח של מי.
הוא הצית סיגריה נוספת קילל חרישית והחל לעלות. דלת ברזל עמדה
בסוף הקומה. מספר שבע שחור היה מוטבע עליה מתחתיו לחצן קטן
שגרם לזמזום גבוה. "מי הבן זונה?" נשמע קול מהרמקול הצדדי
"אני" קרא פיקסל והקשיב בעניין לרעש מכני צרוד ששבר את הדממה ,
דלת הברזל ירדה על צירה ונעלמה ברצפה. הוא נכנס לחדר הצבעוני,
מעליו התנוססה שמש אדומה נוטפת דם , עיניה מיוסרות, פיה עקום
מעינוי החום. הוא ראה את 'מחשבה רקובה' , המחשב השחור והאימתני
שאיתו התעסק תמיד מרקוס , מנסה להפוך את העולם החולני
והמציאותי מדי למקום טוב יותר דרך אשליות דיגיטליות. אבל עכשיו
המחשב כבוי , ומרקוס איננו. "פירסט?" צעק "תגיע לחדר השני!"
שמע פיקסל את קולו החריף של פירסט.הוא חלף על פני מנורת הלבה
האדומה שלא הפסיקה ולא לפעם אחת לרדוף אחר בועות אור סגולות .
בחדר השני ראה את פירסט איי, האדם והגודל ,בועט באדם ארוז
באריזת מתנה שצורח בקול חרישי, עיניו פעורות , אישוניו
מורחבים. "מה נרקם??" שאל פיקס' מביט באדם האומלל שמנסה עוד
לשמור על כבוד מינימלי "מצוין" קרא פירסט ברכות "מרקוס חיפש
אותך לפני כמה זמן" פיקס' ניתק מבטו מהאדם והביט בפירסט "ובטח
שאמר למה הוא צריך אותי נכון?" קרא פיקסל בששון "לא , הוא
לא.." מלמל פירסט במחווה אדיוטית.
"לא , הוא לא אומר לי כלום אתה יודע ,בן זונה תמיד נשאר כזה"
הוא הדליק סיגריה "מה אתה אומר?" שאל פירסט מפנה מבטו אל
הכבול "מי זה? חולדה?" שאל פיקסל מחיייך "לא, עכברוש" פירסט
התקדם לכיוון בונו והרים אותו. פירסט איי היה תעלומה , אף אחד
מכל הכנופיה לא ידע בדיוק מי שייך אותו , הוא פשוט היה שם .
פיקסל היה מוכן לשלם בכדי לחדור לתאים האפלים שלו . גופו
השרירי של פירסט איי חנק את חולצתו מאיים אם לא לקרוע את
החולצה אז להרחיב אותה בגסות . הדבר שתמיד הפליא את פיקסל היה
שפירסט מעולם לא יצא עם בחורה. הוא תמיד מצא את סיפוקו בסקס
וירטואלי , התחליף האלקטרוני לתשוקה. לא שהיה לא אדם מושך. פעם
שאל אותו פיקסל 'למה באמת הוא לא מנסה קצת בשר חי?' ופירסט
פלט ברצינות תהומית 'זה פשוט לא אותו דבר' , פיקסל לא הבין
וגם יותר לא שאל.
"המוצץ רצה למכור לי בואאן אלקטרוניקס אחי! ,הוא חושב שאני
יומיים בעסק" הוא הסיר מעל בונו את מחסום הפה "יא בן של חמישים
אוגרים חולי עגבת, אני ירצח אותך על זה מבטיח" צרח בונו וניסה
לירוק לפניו . וזהו באמת. המבט של פירסט אחרי זה כבר לא נקרא
שפוי, אם היו מקיפות אותו 40 חולדות היו מצטערות על כך שאבא
לא גמר על הקיר וניגב.
הוא הלביש אגרוף לפרצופו של בונו , מנפץ את תדמית האדם שהייתה
לו , יוצר חור במקום בו היה צריך להיות פעם אף. וממשיך להלום
עד שלא נשאר משהו מלבד דם כהה וסמיך שלא חדל מלרדת בכל חור
אפשרי בפניו . בונו כבר מזמן לא היה. פירסט זרק מעליו את
הזוועה. בונו נחת על רצפת החדר בקול עמום. "אתה מבין" אמר
פירסט מביט בפיקסל , מבטו החל לחזור לקדמותו האנושית "שילמתי
לו שישיג לי את הכרטיס ,נכון? יומיים לאחר מכן טען ,שאי אפשר
להשיג את הכרטיס באזור 1 , הוספתי לו עוד 500 דולר שיאזור אומץ
ויקנה מאזור 5 , הוא חוזר אחרי יומיים , מביא לי כרטיס ארוז
יפה , אני פותח ורואה את הבואאן , הזבל הזה כבר היה בדרך
החוצה, ולרעתו הדלת הייתה נעולה" הוא חייך " אתה יודע למה
הכרטיס הזה מסוגל לגרום למוח של בן אדם? אה פיקס'? "הוא הדליק
סיגריה והתקדם לעבר פיקסל בועט בדרך בבונו השרוע , נושם בכוח
"הייתי רואה בשבעים ושניים ערוצי צבעים שונים למשך כל חיי
הארורים בכדור הלכת המזוין הזה" פיקס חייך "שמעתי על החרא הזה
, שורף את האונה השמאלית , איזו שטות של מהנדס מערכות משועמם
שרצה לנקום בבוס שלו" פירסט מצץ מהסיגריה "אבל חשבתי שכבר
השמידו אותם" פיקסל הביט בבונו "עדיין מוכרים אותם באזור 5 ,
במחיר גבוה , מנייאיקים שרוצים לעשות רווח נקי , בדרך כלל
חובבנים שאין להם מושג בגלאים מתפתים וקונים אותם , ברור שאחרי
החיבור אוכלים זין בעובי של מלפפון ים" פיקסל צחק , סוחף איתו
את פירסט "הזבל רצה להרוג אותי , מה עשיתי לו , בדרך כלל אני
ברנש נחמד נכון?" פיקס' הרצין "לא אתה סתם מנייק , בוא לחדר
השני". שניהם יצאו מהחדר , משאירים את בונו לבד , סובל בדממה .
פיקסל התיישב על אחד הפופים והחל מגלגל סיגריה מעניינת "שים
מוזיקה" ביקש מפירסט שהתהלך בחדר ללא מעש . פירסט מילא את
הבקשה ברצון. וכמובן שסאונדים מעוותים החלו לעטוף את החדר .
"אתה יודע מה בואש קטן ומסריח במיוחד לחש לאוזני?" שאל פירסט
והושיט לפיקסל מצית אדומה שקנה לא מזמן במחיר מצחיק "מה זה?"
שאל פיקסל "מצית , סתם , אחד החולדות משמונה חדר למעבדות לוסט
, נכנס לאזור מסווג וגילה מספר דברים מעניינים". פיקסל הצית את
הסיגריה שואף ממנה מספר פעמים בכדי שהאש הבוגדנית לא תכבה .
הוא השתעל והעביר את הסיגריה לפירסט ששאף בהנאה והמשיך "אחד
הדברים המעניינים במיוחד היה שהמדענים בלוסט מצאו דרך מדהימה
להעצמת החושים בעולמות שלהם , אפילו שהם חרא" חייך והמשיך
לשאוב מהעשן המבורך עד לחצי הנותר , העביר לפיקסל והחל מתעמק
במבנה המסובך של המוזיקה "משהו בקשר להרכב כימי בשם L-26 ,
שמעת משהו על זה?" שאל והחל רוקד לצליליה המהפנטים , פיקסל לא
התרכז בנאמר כלל והתחיל לצחוק כאשר נראה פירסט רוקד כאילו היה
חרגול על אסיד, מניע את ידיו לתפוס דבר מה. כעבור כעשר דקות של
ריקוד אדיוטי וחסר כל חן השתעמם פיקסל מלהביט והחליף מבטו אל
מחשבה רקובה. המחשב שנראה חסר חיים קם לתחייה כאילו קרא את
מחשבותיו של פיקסל מציף את המסך באור כחול , אורו השטחי נשקף
על פניו של פיקסל בעודו מסדר את הקסדה למידותיו . הוא חבש אותה
ומייד חש עצמו נופל לתוך הצבע שהתחלף לירוק משובץ ריבועים
לבנים , עיניו ריצדו על לוח הגריד שנמתח אל האינסוף. קול נשי
הופיע משום מקום , הקווים הלבנים רטטו בהזדהות "שלום מר פייב ,
טוב לראותך" מספרים נבנו לצורת קוביות שחורות הפסים הלבנים
הוחלפו לסגולים, הגריד נעקם ונעלם. באופק ראה את הספרה שבע
לבדה נמתחת לגודל לא יאמן , הוא הלביש לידו את הכפפה השחורה ,
יד יחידה הופיעה במרחב הקיברנטי , הוא בחר בספרה 2 , הקוביות
התנפצו בקול רעם חזק והמספרים נמחקו באור לבן בוהק מול עיניו.
הוא הרגיש את כל ישותו נסחבת לכיוון חור התולעת הצבעוני .
הדמות הכסופה שייצגה אותו בחלל הקיברנטי הופיעה. מולו מספרים
משונים טסים מלמעלה למטה. "הכניסה אסורה ללא עניבה" נשמע הקול
המוכר של דיאוס. פיקסל ראה את הקיר שהופיע פתאום משום מקום
באמצעו דלת שקופה. " שכחתי דיאו תוותר לי הפעם" דיאוס נגלה
מולו , דמות ענקית, נראית כמו מפלצת המאגדות הישנות , עין אחת
ירוקה כחולה מביטה היישר אליו . פיה חסר השיניים נראה כמחייך.
הפה נע "אני לא חושב" ענה בקול אלקטרוני וקר. מוט עם ראש עגול,
מאות פינות מחודדות מעטרות אותו הופיע בידו של דיאוס. הדלת
נעלמה , הרצפה כמותה נשברת . מתוך החלל הופיעה זירה עצומה .
אורות לבנים מקיפים אותה. ספסלים עגולים מלאים ביצורים הדומים
לדאוס צורחים משפטים לא מובנים ונראים שמחים בצורה מקפיאת דם.
"אז ככה" פיקסל חייך בלבו ונעלם מכלל ראייה. המפלצת נראתה כלא
מבינה מסובבת ראשה בכדי לראות היכן יפתיע אותה. ולפתע החליט
האור להיכבות. האפלה שצנחה הבהילה במקצת. הקהל השתגע ,צורח
לראות דם. אור יחיד הופיע . צבעו כצבע הדם. מתוכו צפרדע קטנה
וירוקה החלה מקפצת , מקרקרת מידי פעם למראה הקהל ונראית מאושרת
למידי. הקהל נדהם וקולו המרובה נדם. מאחוריה הגיח פיקסל זוהר
כולו באור כסוף , עוקב אחריה. הצפרדע מגיעה אל תוך הזירה ,
הענק מביט סביבו בחשש, פיקסל נכנס לזירה מחייך מאוזן אל אוזן
"אני מריח אבדון עבורך" דיאוס מצמץ לשבריר שניה ואז הסתער .
הצפרדע נעמדה מול הענק המרתיע "אתה באמת חושב שאני מפחד מצפרדע
קטנה, מסכנה ועלובה??, או פיקסל איך אתה יכול להיות כל כך
תמים..." פיקסל מחק את החיוך כאשר דיאוס הניף את האלה המחודדת
אל ראשו , האלה פגעה בראשו של פיקסל , הדמות ההזויה נשברה
לרסיסים קטנים שנחתו על הזירה . הקהל הריע בקול נהנה . דיאוס
הביט בפיקסל השבור באכזבה , לפתע הרסיסים החלו מתאחים בזה אחר
זה. צבע הכסף שונה לצבע שדיאוס שונא יותר מכל . ירוק. הרסיסים
הפכו לנוזליים מתאחים יותר ויותר מהר , הדמות החלה לקבל צורה.
דיאוס לא הבין מה קורה ולפני ששם לב עמדה מולו קרפדה עצומה ,
כפולה מגודלו. והנה הוא נבהל , ופחד עטף אותו "מי תמים עכשיו?"
נשמע הקול של פיקסל מאחוריו. דיאוס לא הירפה את עיניו
המהופנטות מהקרפדה "אה..פיקס' שומע?...אנ..י ...אהמ.. מצטער ,
באמת..תיכנס למועדון בכיף , מצידי גם ערום...רק פיקס' עשה לי
טובה קטנה .. אתה יודע בתור חבר בגרות ... תעיף את הצפרדע
המזוינת הזאת ממני!!!!" המשפט האחרון היה צעקת פחד טהורה.
הקרפדה שנבהלה מהצעקה קרקרה קרקור שנשמע לדיאוס בתור פתיחת
השער השביעי לגהינום , עכשיו הוא ברח במהירות מטורפת לכיוון לא
ברור מעיף את האלה בדרכו הוא העיף מבט רצחני בפיקסל , שער קטן
וכחול הופיע באוויר , דיאוס קפץ קפיצה ונבלע לתוכו. הזירה
נעלמה. מותירה את פיקסל באפילה , ושוב חזרו הקיר והדלת השקופה.
הקרפדה עדייו מאחוריו , פיקסל הביט בה , אמר מספר מילים למחשב
והיא נכחדה. הוא התקדם לכיוון הדלת השקופה , יד נגעה בכתפו
"אתה ממש כלב, אתה יודע? , זה היה ממש לא בסדר מצידך , אתה
יודע שאני לא בדיוק מסמפת צפרדעים!". פיקסל הביט בו בכעס ,"אתה
ניפצת לי על הראש אלה דיאוס, בגלל עניבה , עניבה!"
דיאוס החל צוחק , הקול הדהד במרחב החלל "יש לי מישהי להכיר לך
אח, בוא נכנס" אמר. הדלת השקופה התנפצה. הם נכנסו.
המוזיקה התפשטה בשניות אל תוך מוחו של פיקסל , מתערבבת עם
התאים האפורים , שורפת תאים מיותרים. גלגולי תופים מרובעים
מסתדרים לפי סדר מסוים ואז שוב מתפרצים בדפיקה גדולה לשערי גן
עדן ונופלים לגיהינום הכאוטי שהיא מבשרת כאשר המנגינה ללא
הנשמה נשברת לשיאה האנרגטי. צלילים מיקרוסקופים מופיעים למספר
שניות ואז מתחלפים למשהו אחר, שונה. הרמקולים הדמיונים קרעו את
האולם הענק , אנשים הזויים לבושים בצבעים שהקשת ממזמן זרקה לפח
, קפצו ממקום אחד למשנהו הקרוב , בידם האחת בקבוק וירטואלי ,
בשנייה סיגריה דומה. עיניים מזוגגות שבוהות בכל ובלא כלום.
בחורות עם מיני קטנטן צווחו באושר
נהנות ממקצב הלא מובן והאכזרי לאוזן. המקום הזה תמיד מדהים את
פיקסל מחדש. מועדון "אגדה דה" היה מעוצב בצורת ביצה צבעונית
ענקית, הרצפה כולה מקושטת בצבעים חיים הזזים ללא הרף , משתנים
בהתאם למהירות הקטע המנוגן. התקרה מספקת אור סגול עמוק
ותזזיתי. במרכז האולם היה מעין חיזר מרקד , צורתו המקורית
הייתה נוזלת מידי פעם , הופכת למין אחר , צבע אחר , ריקוד אחר.
מידי פעם היה החי זר מצטרף לקבוצה רוקדת , רוקד איתם וחוזר
לעמדתו הקבועה. התקליטן היה ממוחשב כולו גם כן , בוחר איזה קטע
מתאים ביותר לאיזו אווירה , משתעשע עם הקהל הלא מחובר. "פיקס'
מה עניין.. בוא כבר" פיקסל התקדם לעבר דיאוס , מן הרצפה החיה
הופיע שולחן קטן , סגול , שלושה כסאות מעטרים אותו , דמות
ישובה החלה להתמזג עם הכסא הריק. "דיאוס , פיקסל אתם חייבים
לבוא איתי עכשיו!" פיקסל ודיאוס הביטו אחד בשני ופנו בחזרה
לג'טאל "רגע אישי היקר , תירגע" אמר דיאוס בקול מרגיע "אולי
תספר קודם מה-" "לא! אין זמן , נפגש בבית" ג'אטל נבלע בכיסא.
"טוב" אמר פיקסל בצער "אם חייבים אז ההמשך ידוע" פיקסל אמר
משפט חרישי ונעלם גם כן. דיאוס ישב זמן מה בכיסאו מהרהר ואז
התנדף לאוויר.
"עזוב אותי חתיכת חולה!"
"או די מותק , תפסיקי עם המשחק הילדותי הזה , הרי אנחנו יודעים
את מה ששנינו רוצים" הוא תפס את שיערה השחור ומשך אותה לכיוון
הצוק הגבוה , שם בכר הדשא הדף אותה והחל מוריד את חולצתו.
עיניה שיקפו שנאה טהורה אשר הביטה במלקון שהסיר את מכנסיו ,
הזקפה שהזדקרה מתחתוניו הבהירה לקריסטון שהסיפוק שמלקון מפיק
מהמצב הוא עצום. הוא שלף סכין גדולה מכיס מעילו מכוון את הניצב
אליה "נכון שהיית מוכנה להרוג אותי?" שאל בחיוך מפחיד. קריסטון
כעסה. כעס שנבע משנאה אימתנית כלפי האדם מולה "להרוג אותך? לא
, מה פתאום. הייתי רוצה לקחת את הסכין הזה שלך ולחתוך לך כל
איבר בגוף. מתוק שלי, עם הסכין הזה אני מסוגלת לעשות נפלאות
באיבר הקטנטן הזה שלך" אמרה וחייכה. מלקון צחק צחוק מטורף הסיר
את תחתוניו וקפץ אליה. היא ניסתה להיאבק בו אבל הוא היה חזק
ממנה , היא בלעה את כבודה ונתנה לו לעשות בה כרצונו , לעת עתה.
היא עצמה עיניה מנסה להתעלם. היא כבר הייתה רגילה לפרשיות מסוג
זה. במשך כל ילדותה דודה התייחס אליה דומה. מגיע לביתה 'באתי
לבקר את אבא ואימא' היה אומר לה מחייך מאוזן לאוזן מאושר
כאילו תקעו ויברטור בתחת השמן שלו. 'ההורים הלכו לישון ,
משעמם לי' אומר ונכנס לחדר.....
"מה הסיפור?" שאל פיקסל את ג'אטל בעת שרצו לכיוון הצוק. דיאוס
שרץ אחריהם נתקל בעץ והשתטח על הקרקע מקלל. "זוכר שסיפרתי לך
כמה היא חשובה לי?" שאל. השלושה עקפו סלע גדול , דיאוס הצליח
בסופו של דבר להדביק אותם "כדי לך שזה יהיה חשוב ג'אטל ,
קיבינימט!" אמר בקושי נושם. גאטל התעלם ממנו "אני אוהב אותה
פיקס'.." אמר גאטל בעוד הם מתקרבים לצוק "אני מאוהב בה
בפסיכוטיות , לא יכול לחשוב על כלום חוץ ממנה , זה כאילו שכל
העולם עצר ואני מנסה להשתלב בו" פיקסל עצר בפתאומיות , דיאוס
שעקב אחריו נתקל בו ונפל שוב, לוקח את פיקסל איתו לקרקע "אתה
דלוק על קריסטון?" שאל ופרץ בצחוק "אבל היא לא סובלת אותך,
שונאת זו מילה יותר פופולרית לזמנים שכאלו." ג'אטל הביט בשניהם
ואז חייך "אני יודע , זה מה שעושה את כל הסיפור ליותר מעניין
לא? ככה זה יותר מופרע" צחק צחוק מוזר ועזר לשניהם לקום. דיאוס
הביט בפיקסל "עזוב אותו פיקסל , אין טעם להמשיך ולנסות לדבר
איתו , הוא כבר אבוד , בוא ונראה על מה כל המהומה" הם המשיכו
בריצתם ג'אטל שהיה המוביל צעק לאחור "והנה אנחנו כאן" .
השלושה הסתתרו מאחורי שיח קוצני והביטו באימה על קריסטון
האומללה "אני חושב שהיא התעלפה" אמר דיאוס והביט בצער על
השניים. "טוב אז ככ-" החל ג'אטל לומר אך פיקסל קטע אותו "יש
עליך נשק?" ג'אטל שלף ממעילו אקדח שחור , נקודה אדומה קטנה
הבהבה מעל להדק , מודיעה לשלושה שהנשק טעון. דיאוס הביט מוקסם
"איפה מצאת?? , אני מת לאחד!" ג'אטל כיוון את הנשק למצב
אוטומטי "אז ככה , אתה ודיאוס יוצאים מהצד השני של השיח , קח"
הוא הגיש לדיאוס סכין קטנה שחורה וחדה "לא! , תן אותה לפיקס'
אני מסודר" אמר ושלף את הלהב השחור האימתני מתוך מכנסיו "בסדר
, אני רץ אליו ותופס אותו לא מוכן, אחריותכם להשתלט על
קריסטון שלא תאכל את האפס הזה חי" פיקסל ודיאוס הביטו זה בזה
ואז בג'אטל "בוא נחליף תפקידים?" ג'אטל חייך "בוא לא..." לפני
ששניהם יכלו להחזיר תשובה ג'טאל הסתער....
" עזוב אותה חזיר לפני שאני יוצר במיוחד בשבילך ריאה מנוקבת ,
חינם!" מלקון שעיניו התרחבו למשמע ההפרעה הסתובב ראה את ג'אטל
מכוון את האקדח היישר ללבו "אוקיי אין בעיה ידיד , אתה רוצה
אותה , והנה היא שלך. שום נזק לא נגרם. אה! ממילא היא לא שווה
יותר מזיון". קריסטון הביטה בשניהם המומה, אך לא לגמרי. היא
זינקה וקפצה על מלקון תופסת את שיערו הארוך , אך מלקון היה
זריז ,התחמק ממנה ואחז בחוזקה בגרונה , סכינו על צווארה "בואו
ונראה כולנו מה כדי לך לעשות עכשיו ג'אטל... " שאל מחייך בחיוך
עצבני "כנראה שכלום" ענה דיאוס מאחור ודקר את מלקון ישירות
בברכו, מסובב את הלהב בבשרו . חום עלה במעלה גופו של מלקון ,
עצביו פעלו כראוי והוא חש כאב עצום, נופל אל הקרקע אוחז
ברגלו.ומילל כמו ילדת בית ספר. בינתיים קריסטון הספיקה לזנק
שוב , הפעם אף אחד לא היה מסוגל לעצור אותה. היא בעטה בכל כוחה
הרפוי ברגלו הפצועה , גורמת לו לצרוח בכאב פעם אחר פעם. פיקסל
ניסה לעצור אותה אך היא הניפה אותו מעליה "שלא תעז להפריע לי
אתה! הוא שייך לי עכשיו!" זה גרם לפיקסל להשתכנע ,"אז מה אהובי
, איך הרגל?" אמרה מתכופפת ומביטה בעיניו המבקשות רחמים . היא
סטרה לו בכוח שורטת את פניו בעוצמה שהדהימה את ג'אטל. ואז מצאה
את הסכין המונח על הדשא. דיאוס תפס את ידה בשלב זה ומשך אותה
בכוח ממנו. "די קריס זה מספיק להיום"
היא קמה על רגליה בועטת בצלעותיו בכעס והחלה מתרחקת ממנו בוכה.
מלקון שכב על הקרקע מחוסר הכרה מהכאב. ג'טאל נצר את הנשק
והתקדם לעבר קריסטון שהתיישבה מתחת לעץ סמוך ראשה טמון בין
ברכיה. "אני מצטער" אמר בקול חרישי , מתיישב לידה. היא הרימה
ראשה מביטה בו "על מה? , מה אתה כבר עשית?"
ג'אטל הביט בה ואז הסב מבטו. כאב לו עליה , הוא לא אשם בכל זה.
אך הפעם שהביט בה חש אשמה גדולה. במשך כל חייה הקצרים גברים
התעללו בה ,אכזבו אותה זרקו אותה. אבל הוא היה שונה. היא
הייתה חשובה לו והוא היה מוכן למות בשבילה אם רק תבקש. "אני
מצטער" אמר שוב , ושם את ידו ברכות על כתפיה "אל תיגע בי!" היא
קמה לפתע , רצה ממנו אל תוך היער. ג'טאל מיהר לקום החל לרוץ
אחריה ואז עצר , בוהה בה נבלעת בין העצים הגבוהים. יד עטפה את
כתפו "עזוב אותה, היא עצבנית מפוחדת ודי הרסנית ששלב הזה ,
תניח לה להירגע מעט מהבלגאן הזה שיש לה בראש , חוץ מזה יש לנו
משהו לעשות" אמר פיקסל מביט בג'טאל ההמום שעדיין לא מבין היכן
טעה....."וממתי התחלת ללמוד פסיכולוגיה?"
"אני?" היתמם פיקסל " אני כבר שנים לומד...."
"מה זאת אומרת?" צרח וומפור סאנוס על דרימון שנראה מודאג "מה
הם עושים כאן , מי הזמין אותם לעזאזל?" דרימון הדליק סיגריה
"תשמע.... וומפור , אני ממש לא יודע , הופיעו אתה יודע , מה
אני לעשות?" וומפור התקדם לעבר דרימון והעיף את הסיגריה מפיו
"אתה לא יודע?" צרח לתוך אוזנו "אז תלך לשם ותדאג לברר!!!"
דרימון ההמום יצא במהירות מהחדר והדליק סיגריה נוספת. הוא
התקדם לעבר הדלת בודק במסך הוידאו את שלושת האנשים ובחרדה פתח
את הדלת . "שלום דרימון" ענה קול בחשכה "מה שלום הילדה?"
דרימון כבר לא היה המום , הוא זרק את התחושה עכשיו הוא היה
מפוחד עד מוות "בסדר" צייץ
ואז מיהר להוסיף "זה נחוץ?" מתכוון לקנה שלחץ על ראשו בחוזקה
"בוודאי, נחוץ מאוד" אמר הקול "אכפת לך אם נכנס? קר פה"
"עם זה יש קצת בעיה" ענה דרימון "אתה מבין ...היום יש לנו-"
"לא! זה לא מעניין אותי" חתך הקול ופרץ את הדלת ברגלו מושך את
דרימון האומלל אל תוך החדר, מטיח אותו על הספה , פירסט נראה
כועס , מאחוריו נכנסו עוד שלושה אנשים לבושי שחורים. וומפור
נכנס לחדר השני בסערה "מה קורה כא..-" "שתוק" צרח פירסט ומבט
רצחני בעיניו "מי אתה שתגיד לי לשתוק חתיכת גוש שרירים חסר
בינה שכמותך" וומפור זינק לכיוונו של פירסט, דיאוס ניסה לתפוס
אותו אך מייד הצטער שחש את ידו מכוסת הכפפה של וומפור ננעצת
בפניו והוא התמוטט לרצפה. פירסט כיוון עתה את הנשק לוומפור.
וומפור עצר "רגע , לפני שאני מסיק מסקנות חפוזות , אפשר לדעת
מה אתם עושים פה?" שאל בחיוך למראה הנשק. ג'אטל התקדם לעברו של
וומפור "אחד מהחולדות שלך היה ילד רע היום. ילד רע מאוד !"
וומפור שינה מבטו מהנשק והביט בג'טאל "מה אני יכול לעשות אם
אחד מהאפרסקים רקוב?" וומפור צחק ואז פנה חזרה לג'טאל "אתם
מעונינים לשתות משהו יש לי פה משק.." "אני מעוניין שתשתוק אם
חייה של הרכיכה מולי חשובים לך" וומפור צחק שוב "תהרוג אותו ,
הוא ממילא לא יעיל" דרימון כוסה בזיעה. פירסט צחק גם כן והביט
בדרימון "כנראה שלא אכפת לו ממך בדיוק , אתה יודע מה?" דרימון
הביט בעיניו של פירסט וראה טירוף , שנאה ורצח חוגגים יום הולדת
יחדיו "מה?" שאל את פירסט שהרצין לפתע "כלום" סיים את המשפט
וניקב את גופו של דרימון בשבעה כדורים , מזהם את המקום בדם
כהה. "תגיד וומפור , אתה יודע מה זה היה? " שאל פירסט את
מנהיג כנופיית שמונה שנראה באותו רגע אומלל כגופה השוכבת
במעין עיוות . "זה היה אחד האפרסקים הטריים שלך , נקטף בטרם
עת". ואז הוסיף ואמר "רק אזהרה , וומפור, אזהרה אחרונה. אם
שוב פעם אחד הבחורים שלך יטפל לאחד משלנו סופו יהיה דומה , אם
לא אכזרי יותר בשם האידיאולוגיה שלך" אמר ויצא מהחדר, בעקבותיו
יתר אנשי שבע..... |
