היום החלה שנה, שנה חדשה
יש לי מעין הרגשה, כאילו איבדתי יכולת כה חשובה ליצור
לכתוב, לשיר, להרגיש...
כל הזמן אני לבד
אני לא עצובה כבר,
אצלי זה מצב חיים.
אני גאה בעצמי על החלטות שאני עושה,
למרות שאני לא כל כך כותבת ברגעיי הקשים, קשים..
אני משתפת רק את הטוב,
וראו מה צורתו של הטוב שלי.
כאב אילם, אך עם כל כך הרבה מילים...
רגשות לא פתורים, קשים, נסתרים..
השיר השקט, העצוב, היפה של מישהו
אחר
שהוא לא אני
מצלצל ומתנגן חרש באזני
מתדפק על דלתות לבי.
שום דבר אינו פשוט בחיים,
בטח שלא אני.
אין בי עצב,
אלא בדידות המגיעה ממעין שלא מפסיק לנבוע.
זמן כה רב כבר איני בוכה על מר גורלי,
רק מנסה להתמודד עם המצב הקיים
מנסה להבין מדוע מסרים נשלחים אליי,
מסרים כה עזים שאינם אומרים דבר,
בקשר לעתידי:
מתי תגיע אהבתי??

בבוקר,
כאשר אני מקיצה מחלומות בהם אני לא לבד,
אני לבד.
במשך היום,
כאשר אני מתרכזת בדברים לשם היסח הדעת בלבד,
אני לבד.
בערב,
בשעת המנוחה,
כאשר מתקרב החורף וארצה חבר לחבק מתחת לשמיכה,
או בקיץ, כאשר ארצה לטייל בים ולהסתכל יחד על השקיעה,
אני לבד.
בלילה,
כשיוצאים,
אני לבד.
בלילה,
כשהולכים לישון, זמן האהבות ומנוחת הנפש, זמן האמת,
אני לבד.
באמת.
אין דבר שארצה יותר מאשר
לא להיות לבד.