באפיסת כוחות את רצה ורצה ורצה ואף אחד לא שם לך רגליים. למרות
זאת המקלות ביער המקולל הזה ממשיכים לנקר את דרכך והקוצים
העשויים פלדה ממשיכים להתקע עמוק בעור הרגליים שלך (כמו שפעם
ניסית לעשות לעצמך, ולא הלך לך).
את ממסמרת באכזריות את הלב שלך למקומו (שאף פעם לא התאים לו)
בטענה שאת כבר לא רוצה לתת אותו לאף אחד. כי הוא מדמם ואת לא
רוצה ללכלך חולצה של מישהו אחר.
את נצלבת בלהבת העייפות ועשן לבן מודיע על סכנה. עוד רגע וכבר
יהיה מאוחר מדיי.
את ממשיכה לרוץ בין תהומות הפחד והצל הוא היחידי שמחזיק לך את
היד. וגם זה בקושי כי האחיזה רופפת ועוד רגע תטבע בחושך.

את נשכבת בין עלי השלכת המתפרקים ונופלת לשינה עמוקה בה הזיות
מתוקות מבקרות אותך. את עינייך תסרבי לפקוח - למרות שהן
כחולות.
מולך הילה סגולה של מישהו שאת בטוחה שהוא לא מנקב הכרטיסיות
מהדמיון ואת הולכת אחרי שביל התקווה שעוקב אחריו.
תהומות הפחד כבר לא קיימים.
הוא נותן לך כל מה שהוא רק יכול ואת נותנת לו את הדבר היחידי
והפצוע שעוד נשאר לך. הוא לא מתלונן, רק נותן לך חיוך מתוק
מהול בדמעות שאת אוספת וקוברת. על המצבה אתם כותבים שזו
האחרונה להיום והולכים לטבוע מול השקיעה שתפורר את הצלקות.
מנסה לכלוא את הזמן...

את קמה מתוך השינה הקסומה למציאות בה את טובעת בין כל כנפי
הפרפרים שנשרו ומבינה שאין לך כלום. אפילו הלב הפצוע והכבר לא
ממוסמר שלך לא אצלך ועכשיו הוא מלכלך חולצה של מישהו אחר.
אשמה תוקפת אותך ואת נעטפת בבדידות מזכוכית.

בחור שנשאר לך את שמה חוטי תייל, רק בשביל שלא ישאר מקום ריק
כי הוא יזדהם, מחוסר תשומת לב.
במחטים סטריליות של חולניות מתמשכת את תופרת את החור עם חוט
סגול. את ההגיון את קוברת בבית הקברות לשגרה ומאמצת את הטירוף
שיחיה בך לתמיד.

יום יום תבואי לבית הקברות, תביאי פרחים ותטפלי במוות שכלכך
אוהב אותך.

א-ף אחד לא יחזיר את הלב שלך,
למרות שהוא לא שווה כלום.