ציפור שחורה אחת הפציעה בחלוני
שאלתי את הציפור - מאין את?
אמרה לי - מפה.
שאלתי- ואף פעם לא עזבת?
אמרה לי- לא.
בשמש אחר הצהריים הנעימה היא פרשה נוצותיה וכעת אפשר היה לראות
כי נוצותיה אינן שחורות אלא כחולות ומבריקות.
ומשפחתך? הוספתי לשאול
אין - ענתה ונעצה בי מבט רב משמעות.
כלומר- אמרתי - את בעצם זן נכחד, נדיר ומיוחד.
הציפור לא ענתה ורק הוסיפה לפרוש נוצותיה ולחמם את כנפיה בשמש
אחר הצהריים הנעימה.
ודאי עצוב להיות בודדה בעולם, ניסיתי בשנית.
אכן לא קל - הודתה - אך ודאי שיש לכך סיבה.
ותגידי - שאלתי - את גם שרה?
הציפור צחקה. את אינך יודעת מי אני.
לא, נבוכתי, האם את מתכוונת שיש בך יותר מצבע מקסים ונוצות
יפהפיות?
הציפור לא השיבה ופצחה בשיר ושירתה היתה קסומה יותר מכל דבר
ששמעתי מימי.
אל תפסיקי- התחננתי- שירי עוד, אך הציפור פסקה משירתה והחלה
מנקה את נוצותיה ההדורות, וממילא המיית המכוניות והאוטובוסים
כבר מילאה את אוויר הבוקר ההביל של תל אביב.
אז מה בעצם את עושה - שאלתי, כאילו אין די בכך שהיא ציפור
כחולה יפהפייה.
אני אמנית - ענתה
אמנית? שאלתי וחייכתי את החיוך שאני שומרת לילדים ותמים. תמיד
טוב שיש תחביב, אבל ממה את חיה, עם אמנות לא קונים במכולת
והבטתי בדף הריק על שולחן הכתיבה שחרוזיי נפוצו ממנו לכל עבר.
הציפור לא הבינה - השירה אינה תחביב, היא מקצוע ואני לא צריכה
לקנות שום דבר, הכל נמצא ממש כאן למטה, והיא הביטה אל הרחוב
הסואן שנפרש תחתינו, צללה מטה וכשעלתה החזיקה במקורה זחל
שמנמן.
הבנתי.
את יודעת, אמרתי, אולי תיכנסי פנימה, יש לי כלוב מוזהב שנשאר
מהשותף האחרון שעזב פה, אני אדאג לך לאוכל ולמים ואת תוכלי
לשיר, תוכלי לעבוד על האמנות שלך ואני אוכל ליהנות משירתך
המתוקה. הציפור הנהנה בראשה וקפצה אל הכלוב בשמחה. התיישבתי
לידה והאזנתי לשירתה.
הציפור אכלה גרעינים מובחרים מכף ידי ושרה אם כי נדמה היה לי
בערבים שלאחר העבודה ששירתה התעמעמה ודעכה.
היא עצמה לא הבחינה בכך עד שגרונה הצטרד כל כך שלא נשמע עוד
אלא גרגור שהזכיר חתול מתפנק ולא ציפור שיר יחידה במינה.
בוקר אחד הבחנתי בדלת הכלוב פתוחה וכמה נוצות מפוזרות על
הרצפה, הבטתי בחרדה בחתול שליקק את שפתיו בציפייה ואז שמעתי
שוב שיר מתוק שאוזן אדם עוד לא שמעה.
הציפור, על חלוני ישבה וזימרה וקולה צלול כפי שהיה לפני שנכנסה
ברצון אל כלאה.
אל תפסיקי, התחננתי אך בראותה אותי נבהלה, פרשה כנפיה והותירה
אותי כמהה לעוד רגע עם כחול נוצותיה.
חיפשתי אותה בכל מקום, בספרי המדע לא הופיעה וגם בגן החיות לא
שמעו על קיומה של הציפור הכחולה, והובילו אותי לכלוב הטווס
שקרקר בקנאה לעבר ברווז מנדריני ירוק כנף ששט בביצה.
הציפור הכחולה נעלמה כלא היתה.
עצוב היה בדירה שעל הרחוב הסואן, ללא שירתה, וגם הבולבולים
והעורבנים לא היוו נחמה. ישבתי מול הדפים הלבנים, פתחתי את
קופסאות החרוזים המקשקשים, השחזתי עפרונות מאובנים והשריתי
במים את המכחולים היבשים ולאט לאט שזרתי מילותיי לציפור הכחולה
- כפי שראיתי אותה לראשונה.
מבלי שהרגשתי חמק הלילה מחדרי והבוקר הפציע מביא עמו ריחות קפה
רעננים וקולות שירה מתוקים. בבוקר גם יללות החתול נשמעו
כפעמוני רוח קלילים והכביש הסואן רחש כגלים מפויסים.          
                                                           
                                   
הציפור נעלמה, אך במהדורות החדשות סוקרה בהרחבה הופעתה של
ציפור כחולה בחלונותיהם של המבקשים להיות אמנים, המעלה במקורה
מתוך הרחוב הסואן זחל שמנמן, חרוז נעלם או צבע שיבש.
כמו שירתה, כך גווע העניין בציפור אך בי עוד נותרה ההבטחה
לשירתה המתוקה והחרוזים המיותמים המתגלגלים על רצפת חדרי זכו
לעדנה מחודשת.