היינו יכולים להיות הכל
כשרק הצצנו, בין הירכיים של
אמא שלנו, אור נאון חיוור
משתקף מהעיגולים הבוהקים
שהיו העיניים החדשות שלנו
היינו הבטחה שסירבה לא להתגשם
היינו הזכות והיינו העונש
שכחנו עם הזמן,
את השיעור שלמדנו עוד ביום הראשון
כשבכינו, כי היינו חיים, וכי
רצינו שכולם ידעו
הנה, אנחנו חיים
אם לא היו מגישים לפה הרועד
פיטמה מבשר או מפלסטיק
אולי היינו זוכרים
את משב האויר הראשון, הקר,
עור חדש מצטמרר, פלומת שיער מזדקרת
ובהלה של רגע, עד שחזרנו לישון
מחכים ליום הבא בו ניוולד מחדש