היא מרימה את ראשה לשמיים, צועקת,
שיגמר כבר החושך.
עכשיו היא דולקת.
הלב שנמס, נשפך מולה לריצפה.

ואין פנסים שיאירו לה דרך,
החושך חזק אין שום צבע של תכלת,
והוא נעלם,
והיא שוב נותרה לבדה...

יש לה "אין" גדול כל כך,
יושבת ובוכה,
הבן שהלך,
שכולם קוראים "אבדה".

"הוא לא נאבד, הוא אצלי"
היא אומרת,
איך שב מן הכפור אל חומה,
היא זוכרת.
"אולי זה עצוב,
אך אני מחכה שישוב..."

היום הוא חוזר,
היא לבשה צבע ורד.
חגיגית מתמיד,
לבדה מבשלת
ארוחה בשבילו,
בשביל ילד שגר בתוכה.

"היום נפגשים"
היא שוב מציינת.
מוציאה הסכין,
כן, את זו המשוננת.
היא בדרכה אליו,
נושאת בידה סלסלה.

"הוא לא נאבד, הוא אצלי"
היא אומרת,
איך שב מן הכפור אל חומה,
היא זוכרת.
"זה כבר לא עצוב,
הנה הוא..."
היא ידעה שישוב.