הוא עמד, מוכן, כאילו הוא ידע.
שחור, ובינתיים האור נבלע.
עמד בודד, לבד על צמרת העץ,
על קיומו העולם עוד לא שמע,
אך הוא, כאילו הוא ידע.

הוא עמד, זקוף קומה, מקשיב
לרוח, מקשיב היטב לסיפורה,
כאילו הוא ידע.
אישה בוכה, מרכינה ראשה
לממחטה אדומה.
מצמרת העץ הקשיב הוא לכל יבבה.
כאילו הוא ידע.

עדיין על צמרת העץ, עמד
והקשיב לרומן הטראגי שחולקים
בשתיקה העץ והנחל הזורם בתשוקה.
הקשיב הוא בשקיקה,
כאילו הוא ידע.

על צמרת העץ, עם עיניים מלאות דמעה
פצח בקינה.
על סיפורה של הרוח, על בכייה של האישה,
על הרומן הטראגי, על התשוקה.

ילדים משחקים, נשרים עטים,
זאבים צדים, כולם שתקו והאזינו לזאת הקינה.
וכאשר הוא סיים לקונן, בעין דומעת, ובפה
מר, עזב את צמרת העץ, כעת היא ריקה.
העולם חזר לקדמותו,
ורק הוא כאילו ידע.