יום שישי, 12:10 בבוקר. אני מתעוררת אחרי שינה מספקת.

אמא נכנסת לחדר ושואלת אם אני רוצה לאכול . "כן" אמרתי, למרות
שלא הייתי רעבה.

"היי, בוקר טוב" אמרה חברה של אח שלי.

"בוקר מצוין" עניתי לה.

"היי" הוא אמר.

אמא שאלה אותי אם אני רוצה תה, ואמרתי שכן.

הוא אכל לאט, לא היה לו הרבה כוח. לא הבנתי מה קרה לו. ונזכרתי
שהיום הייתה הבדיקה.

"אני הולך לשכב" הוא אמר. והלך.

נשארנו שלושתנו, אוכלות בשקט.

חשבתי על הבדיקה, והתחיל לכאוב לי הראש.

"אני אלך אליו" היא אמרה, חברה שלו. אני אוהבת אותה. כי היא
אוהבת אותו.

"תעודדי אותו, מתוקה. את התקווה האחרונה שלו..." אמא אמרה.

נעצתי בה מבט של אי הבנה, ותוך שהחברה הלכה, שאלתי, "מה? מה
קרה?"

"כנראה שחוזרת לו המחלה..."


הראש שלי התחיל לגמגם מילים. מה, מה להגיד עכשיו?

הסתכלתי על הצלחת שלי בבחילה נוראית. רציתי רק לחזור לישון ולא
לקום.

העיניים. הראש.  הלב.

ואין לי מה לעשות.
כנראה שחוזרת לו המחלה... מעניין. מה עכשיו?

לבכות? להישאר חזקה?
אני בחרתי בלשתוק. הבחירה שתמיד מצילה אותי ממצבים כאלה.

חשבתי לעצמי.

לא מספיק? מה אבא שלי עושה, איך אמא שלי כבר מתמוטטת?


לא רוצה רחמים. רוצה חיים. רוצה את החיים שלי בחזרה, ואת שלו.

אי אפשר להתעלל ככה בבנאדם שכולה בן 21 עוד שבועיים.


היה לי דה ז'ה וו. שוב אותו המצב שבו אני לא יודעת מה לעשות.

כמו אז, שהייתי בת 10. ואמא הודיעה שהוא ייכנס לניתוח, ואחר כך
עוד אחד, ועוד אחד.

לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איפה אני בתמונה. איך אני יכולה
לעזור.

וגם עכשיו. לא עוזר שהתבגרתי בשלוש שנים ועברו עליי הרבה
דברים.

עדיין נשארתי אותה ילדה חסרת אונים.

פעם אחת זה בא, עשו לו 2 ניתוחים כדי להוציא. ואז טיפולים. ואז
זה חזר. עוד ניתוח, ואז טיפולים, ובסדר.

אבל מה עכשיו? למה שוב?



כמה שזה לא נחוץ לי עכשיו.



"איך ישנת?" שאלה אותי אמא אחרי דקה של שקט מעצבן.

"בסדר, מצוין."



חזר לו הסרטן.