[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני יושב מול הדף ומתקשה להחליט אם לכתוב עלייך או לך.
אתה יודע, זה לא קל לכתוב על בן אדם שלא הכרת, בן אדם שאף פעם
לא שמעת את הקול שלו, הטונים והווליום. לא קל לכתוב על בן אדם
של ראיתי אף פעם ויותר קשה שאתה לא זכית לראות אותו לתפוס איתו
שיחה ולספר לו כמה טוב, אולי, היה לך בצבא. לספר לו על הזיעה
המשותפת שחלקתם כמה ימים לפני שהלכתם אל הלא נודע.
במשך 19 ומשהו שנים שאני חי ונושם על האדמה הזאת יוצא לי לשמוע
עלייך סיפורים מסבתא על כמה היית בן מוצלח, יפה תואר, אחד כזה
שבנות רדפו אחריו אך יחד עם זאת צנוע ותלמיד שקט שכל מה שחשוב
לו זה להביא ציון טוב הביתה.
לפעמים אני מקלל את הרגע הזה שהמצלמת וידיאו לא הומצאה בתקופה
שלך, סתם בשביל לראות אותך לשנייה או שתיים ולהגיד אז זה הבחור
שעליו מדובר, איזה חיוך מקסים היה ילד טוב. גם דרך הסיפורים של
סבתא קשה מאוד לדמיין תמונה ריאלית שלך, דרך סבתא פרטים עלייך
נראים אפילו מעורפלים יותר. לשמוע ממנה על כמה בן אדם נהדר
היית זה משהו שאתה שומע מכל אמא שכולה על בנה.
אני מרגיש את הצורך לבקש ממך סליחה על השנה הזאת, שלא באתי
לקבר שלך ביום הזיכרון. לא חלקתי איתך את הכבוד הראוי לך, אלא
עם חלל אחר שהמשפחה שלו גם הייתה צריכה איזה חייל שיבוא וינחם
אותם, היית צריך לראות את חצי החיוך שעלה לאמא על הפנים,
הסקרנות שלה לגבי החיל שאני משרת בו והגדוד, הרי הבן שלה
השתייך לשם גם כן. שכחתי לציין זאת בפניך, אני משרת בחיל
התותחנים לא רחוק ממך, אנשים שואלים אותי כל הזמן באיזה חיל
אתה משרת? ואני עונה להם בתותחנים והם משיבים לי בחזרה כן בעיה
לעבוד עם הטנקים.
אתה פשוט לא יודע איך לפעמים נשבר מהכל, מהקו שתופסים
ומהאימון, פשוט לעזוב הכל וללכת סתם למצוא את עצמך במקום אחר
שבו אני אוכל לממש את עצמי כמו שבא לי. שבוע שעבר היינו
באימון, תחת מזג אוויר גרוע ביותר גשם בלתי פוסק במהלך יומיים.
הסמסו"ל אמר לנו שאנחנו מדמים מצב מלחמה ואני אגיד לך את האמת
הרגשתי שבסוף האימון נשאר לנו רק לצאת עם דגלי ישראל ולהכריז
שהמלחמה בלבנון הייתה קשה, אבל עשינו זאת. דיברתי עם אמא ביום
השני של האימון ואמרתי לה שאין לי כוח היא הצליחה להבין מהקול
שלי שנשברתי ואמרה לי, אדם אני מכירה אותך אתה לא נשבר כ"כ
בקלות. היא צדקה כי עובדה שהמשכתי אותו.
עבר המון זמן מאז שאתה לא איתנו, דברים כמובן השתנו אבל החיים
בלעדיך מוזרים - להיכנס לבית של סבתא ולראות אותך רק דרך
התמונה ולהצטער על זה שאנחנו, הנכדים, לא מכירים אותך. הביקור
כל יום זיכרון בבית העלמין הצבאי, קריית שאול, העמידה מול
המיטה שלך והניסיון הבלתי פוסק של הוצאת דמעות אך ללא הצלחה
מקשה עוד יותר את העובדה שלא להכיר אותך הוא פספוס.
השנה היה עוד יותר קשה ללכת לבקר אותך. זאתי פעם ראשונה בלי
סבא, בטח כבר נודע לך על זה שהוא מצטרף אליך. יש בי חלק שאומר
שאחרי כ"כ הרבה זמן של כליון עיניים מצד סבא לפגוש את הבן שלו
יש לכם את ההזדמנות להיפגש ולגשר על הפערים שקפאו בפעם האחרונה
שעזבת את הבית לטובת הצבא אני בטוח שמאז אותו יום חוץ מהריח
שלך, החיוך והחיבוק שהשארת להם אין הרבה. לא הייתה לך הזדמנות
להשאיר מאחורייך מורשת אישית שלך, היית רק בן 19 כשעלית על
המוקש עם הזחל"ם והכל בגלל טעות של המפקד שלא היה לו כוח לקום
מהמיטה בשביל לסייר במרחב, לסרוק אותו כדי שאתם תחזרו מהמשימה
בשלום.
מעניין כמה זה קל ופשוט לשלוח חייל למוות שלו?
אתה יודע יצא לי רק בתקופה האחרונה להתחיל לחשוב עלייך יותר
לעומק, מה היה אם לא היית נהרג - איזה מין דוד היית, איזו אישה
היית מוצא לעצמך, איך הילדים שלך היו נראים, במה היית עובד...
היכולת שלך לשמור על עצמך צעיר בלי קמטים על הפנים, בגלל שאתה
הבן הבכור ואתה בסביבות ה-57 שלך כמעט 60. אנחנו כזאת משפחה
מצומצמת מהצד שלך כי אתה אינך ויחד איתך עולם שלם איננו.
חשבתי אולי כדאי שאני אלך ואנסה לקבוע פגישה עם אלוהים רק
בשביל שתינתן לי ההזדמנות לעלות למעל, לבקר את האזור למצוא לי
איזה חלקה טובה לגור בה לעתיד ולפגוש אותך, לשבת על איזה כוס
קפה תחת נוף פסטורלי במיוחד ולשאול אותך את כל השאלות שסיקרנו
אותי בתור אחיין שלא הכיר אותך מעולם. מעניין אותי לשמוע על
האדם שהיית, החייל שהיית החבר, האח והבן שאנשים אוכלים את עצמם
עד היום וימשיכו לאכול את עצמם כי אין להם הזדמנות לפגוש אותך
ולחלוק איתך סיפורים, חוויות וכאב שנצבר עם השנים.
מעניינת אותי עוד עובדה מוזרה שכזו שמתחשק לי לדבר איתך עליה,
אם נחשוב על החיים האלה על כמה שהם חזקים מאיתנו הם פשוט
מוכיחים לי את החוזק הזה. אני מסתכל על אותם חללים בטלוויזיה
וחושב לעצמי שרק לפני שנה הם עמדו בבסיס, במוצב או בבית העלמין
לצד קברים של חללים אחרים וחלקו להם כבוד והשנה חולקים להם
כבוד. עוד הוכחה לחוזק הזה היא המחשבה על כך שבזמן שאתה עומד
שתי דקות דום בצפירה חייל נהרג איפשהו אי שם בגדה או באיו"ש
מאש האויב.
דוד, לי לא יצא לבכות עלייך ולא בגלל שלא איכפת לי או שאני
מתבייש להוציא החוצה זה פשוט כי קשה לי, אני לא יכול אני לא
מכיר אותך ואני בטוח שזאת הסיבה, טיפשית אבל נכונה. יצא לך
לבכות על מישהו שאתה לא מכיר? איך ההרגשה? בטח יש הרגשה שאתה
אשם על זה שלא בכית והזדהית למרות שאתה מנסה. באמת, תסלח לי
אני מנסה ולא יוצא.
אני רק רוצה שתדע שלא משנה מה אתה תמיד חקוק אצלי בלב, אתה
הגיבור שלנו זה שחירף את נפשו בשבלינו, שנוכל לחיות פה בארץ
בשקט ותאמין לי כמה שאנחנו מעריכים את זה, אמא לא הייתה מוכנה
לזוז למדינה אחרת כמו שאבא ייחל רק בשביל להישאר קרוב אליך.
דוד, הבקשה האחרונה שלי אליך היא שתשמור על סבא טוב כמו ששמרת
עלינו בצבא ומי יודע אולי ביום מן הימים ייצא לנו לשבת ולדבר
ולשמוע את הסיפור של הנסיך הקטן והאישי שלנו.



(דוד פרנקו 1968-1950. בן 19 במותו.)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שאתה
מזוכיסט, לא
אומר שלא מגיעות
לך מכות


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/6/06 11:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם חודרה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה