אתה היית בשבילי הבית שחסר לי.
המשפחה
השייכות
החום
הטיפול
השקט.
השקט שהיה אצלך בך ובסביבתך.
מנוגד כל כך לרעש הקיומי של החיים שלי.
היית באה אליך ומרגישה שיש לי בית.

הלואי שהייתי במקום היום בו הייתי יכולה לתת לעצמי את הבית
הזה.
שהייתי יכולה להסתכל פנימה ולתת לי בית.

אולי פעם,
כשהסיבוב שלי כאן ייגמר,
יהיה בית.
אולי אלוהים זה בית.

כי אני עייפה.
עייפה מהמסע הזה.
עייפה מלהילחם.
עייפה מלשרוד.
עייפה מלכאוב.


כשאני מנגנת יש סוג של בית.
הדבר הכי דומה לבית הוא על הכסא מול הפסנתר.
שם מוכלים הרגשות.
שם יש זרימה טבעית.
יש שקט שמכיל את כל הסערות.


כשאני מתגעגעת אליך, הרבה מזה אלו געגועים למה שאפשרת לי.
נתת לי להרגיש ראויה לאהבה.
ראויה לחום, לדאגה.
העזתי להרגיש את חום שלך אלי.
העזתי להיות נזקקת.
נפתחתי ופתחתי את הלב.

לא אהבתי כגוף אל גוף.
יותר כנפש אל נפש.


ואולי עוד אוכל פעם להסתכל על זה אחרת.

המילים האלה הם הן דרך.

לשים אותם ולזכור את זה כראי.
לזכור.
שאפשר.
כשבתוך המסע הזה אני מחפשת.
לא אותך.
מחפשת אותי.
אולי גם לא ממש אותי.
את - ה.