היום הזה יהיה מוכרח להסתיים באופן זה או אחר. חיובי או שלילי
או סתמי. אישית אני נוטה להעדיף סיום חיובי. אומנם אני מורגל,
ולכן מוכן להתספק בסתמי, ובלבד שלא יהיה שלילי. נתחיל לבנות את
מה שבטוח, כמו השעון המעורר, אם יצלצל. מצלצל. אני מתבונן בו,
לא מבולבל לרגע, חד כמו נמר, כמו נים לא נים הוא מצב בסיסי.
השעה שמונה. מה שבטוח - צריך לקום מהמיטה. מובן שאיני מתמתח
לפני כן, לשם מה?  הרי שניית ההחלטה הסופית לקום תגיע במוקדם
או במאוחר. כמו גם שניית ההחלטה ללכת לישון, כי כבר מאוחר,
והיה יום ארוך - חיובי או סתמי או שלילי. אך מעל מלכודות מסוג
זה אני מאומן לדלג בקלילות, ולכן לא חולפת מחצית השעה וכבר
כולי רחוץ, מצוחצח ומגולח, אם צריך. מכאן הדרך לארוכת הבוקר
קצרה.
מאחר וסיימתי לאכול, לא נותר אלא להמשיך. אם יום חיובי הוא,
יגררני החוצה, ואצא לטיול. אראה בטיול אבנים ונופים אחרים.
אראה אנשים. אתרשם ואספוג כבלון מתנפח מאיליו.  הזיכרון אינו
חוט, כך שלרע המזל, מתנדפים הרשמים, אט דולפים החוצה מפי
הבלון. עד הלילה, בערך, שאז לא נותר כלום.
ומי ידע עוד במרוח הפרוסה מה יקרה. דווקא הגורל העיוור. היום
מוליכני. היום יוליכני הרוח, הקלושים במשביו. ואני, ראייתי
מעולה היא עד כדי קריאת שעון ממרחק זרת תוך קריאת שעון ממרחק
סתיו. כלב הייתי מעדיף, כלב פרא, אחד מן השורה שינחני, ולא
היום, לא המצב.
אז פניתי אל הכיור. אין טובה מעבודה בזויה להחזירני לכור
מחצבתי.
וכן יש לומר סוגי צלחות ואופני רחיצת כלים. רובן תחתיות. תמיד
פעמיים ומשני הצדדים. לעתים מתנקים הכלים בצוותא, מעלים בקולם
פזמונים על אודות הווי קצף סבון הדחה. לרב ממתינים מלוכלכים
איש לתורו, שתיקה עגמומית, רוצים כבר ללכת הבייתה.
על חבל דק כמו איטריה קם ונופל הדבר. איזו שטות. והרי כבר
השלכתי אטריות ומיני פירורים אל הרווח, מעולם לא נתפסתי. מעולם
לא כעסתי על עצמי. איך באותו הרגע עלה בי נחשול חשמלי של חרטה
עמומה ואובדן.
שורת הנמלים המתמודדת לאורך השיש, גוברת על הררי פירורים,
מערימה על עצמה סיבי בשר כהה. כלום אני הוא המתבונן בהן? מקדש
את סתימות חייהן? עד מתי אברח כך? האם אתמודד גם אני, ובעוד
רגעים מספר אמחוק את מסען במחי סמרטוט, אצא למסעי שלי? נראה
שכן. חדגוניותן חורה לי, ושעשועים בנמלים אינם מנת חלקי ביום
הזה. לכאורה רגישות להשקעתן הבלתי מתפשרת. לחזון. למעשה לא
יותר מחוסר דמיון. וכי איך אציק להן? לא. אלך מפה.
סלוני הוא משקוף, תחתיו אני חולף בפסיעות מזורזות מפחד. פסיעות
מסורסות. לא אתן לסלון לעכבני. באורח כלשהו גמלה החלטה בליבי,
מגוחך לומר, והייתי בגן. נשאבתי כמו שבלול מקונכיה. אתעכל לי
בגן הירוק. אפסיק. אשכח. לילה.