על חוסן פנימי נוכח קשיים ומשברים

אנו חיים חיינו בין שיא גל לשפל גל. שיא הגל הוא הרגשה טובה,
התרוממות רוח. ואילו שפל הגל הוא מצב רוח רע, ספק עצמי, עצב,
דכאון וכו'. ואנו בדרך כלל מזדהים עם שניהם. דהיינו, כשאנו
בשיא הגל אנו רואים עצמנו דרך השיאים של חיינו, וכשאנו בשפל -
דרך נקודות הנפילה בחיינו. יש לנו שתי זהויות, זהות השיא,
וזהות השפל. כשאנו באחד, אנו שוכחים את השני. אך האמת היא שאנו
לא זה ולא זה. אנו איננו המשברים שלנו, ו גם לא שיאי הגל בין
משבר למשבר,  אנו הישות שמצליחה, או לא מצליחה, לצמוח בין
קריסה להתרוממות רוח.
בדרך כלל כשאנו בשיא הגל, אנו מכלים ו'שורפים' את האנרגיה
שנצברה בטיפוס שבין המשבר ועד שיא הגל.  וזאת כדי לפצות על
נכאות הרוח שהייתה לנו עד כה. ובכל פעם שאנו מצליחים להגיע
לשיא הגל אנו מתמסרים לפורקן שבחגיגה. משולים לאנשים שמבזבזים
את מעט הכסף אותו הצליחו לחסוך,  על כיופים והנאות במקום
להשקיע אותו.
ומה זה אומר: 'להשקיע'? מה הנמשל? ובכן זה אומר שבמקום להסחף
בלהט ההנאה והתענוג, לשמור מעט מזה כדי להשקיעם בעצמנו.  אך אם
הצלחנו לשמור מעט שאותו לא בזבזנו בלהט החגיגה - בא המשבר
ומוחק הכל. שפל הגל הורס כל  מה הצליח להיבנות בין לבין.
אדם צריך לבנות עצמו בין משבר לשיא גל. ובניה עצמית, משמע
'אני', או עצמיות - שלא תלויה בהרגשה טובה או לא טובה.  'אני'
זה מה שמצליח להצטבר בתווך שבין התמכרות להנאה מחד, וההזדהות
עם הסבל מאידך. וזה לעיתים רחוקות קורה. בדרך כלל אין אדם,
קיימת רק הרגשה טובה והרגשה רעה. ובין לבין, אין כלום. אם זה
היה המצב בתחום העסקים, לא היה נבנה שום עסק, כי בעל העסק היה
מבזבז את מה שיש לו על חגיגות של שתיה, אכילה ובילויים, והיה
הורס את מעט הביזנס שהצליח לבנות מן הכסף שהצליח לא לבזבז -
בשעת שפל כלכלי.  
ואכן, האדם משול לבעל עסק; הוא צריך לבנות את חייו על ידי
השקעה של המשאבים שלו בעצמו. והאויב הגדול היא ההתמכרות להרגשה
הטובה והרעה. שניהם נוגשים בנו בכל תוקף ולא משאירים לאדם כלום
משל עצמו.
ועל האדם הרוצה לבנות עצמו מבפנים, לא להרשות לעצמו ללכת
לאיבוד כשטוב לו, ולא להרוס עצמו לגמרי - כשרע לא. ולהתחיל
ליצבור דימוי עצמי והשקפת עולם שלא קשורים לשני הקצוות הללו.
כשאנו מרגישים טוב, אנו מתחממים, מתלהבים, מתלהטים. וכך
'שורפים', משאבים נפשיים ורגשיים על הכיף של הרגע; שיהיה יותר
מרגש, יותר חזק, יותר גבוה.
וכשאנו מרגישים רע, לוקחים פטיש ביד, והורסים כל חלקה טובה.
דרך הפריזמה של ההרגשה הרעה אנו מנתצים כל דבר טוב שיש בנו.
בחמת הזעם או תוך השקיעה לאכזה ומפח נפש.
אמנם  גם ההתחממות הרגשית וגם ההרס העצמי  - לא מאפשרים
הייווצרות של אני פרמננטי, אך הנזק הגדול יותר, ו'מחיקת' העצמי
המאסיביים ביותר -  לא נוצרים בגלל ההתחממות וההאצה הרגשיים,
(בשעה שטוב לנו), כמו בגלל ההרס שנוצר בזמן שאנו יורדים על
עצמנו, כשרע לנו.
חוסר היכולת לבנות חיים פנימיים נוצר הרבה יותר בגלל המשברים,
מאשר בגלל הווליום והקיצוניות של הריגוש שעמו אנו חיים את
הרגעים הטובים.
ראשית, כל דבר קטן שמכעיס או מעליב אותנו - מביא אותנו למשבר
נפשי. כי את כל יהבנו ומרכז הכובד שלנו שמנו על הרגשה טובה,
וכשזו מתערערת, אנו מתנהגים כילד קטן, לוקחים פטיש והורסים. את
מי? את עצמנו.
הבעיה היא שלאחר שהמשבר חודר פנימה, מיד הדימוי העצמי צונח
והאדם מתחיל להאשים עצמו : 'אתה לא בסדר', 'אתה תמיד עושה את
זה', 'אף פעם לא תצליח', 'אתה אפס' וכו'.
ואז הוא לא רק פסיבי, הוא שלילי כלפי עצמו.
כך שרגשות אשם ודימוי עצמי נמוך, הם פועל יוצא של חוסרים
ביכולת חסימה של המשבר החיצוני ומניעתו מלהפוך לפנימי.
למעשה, כשהאדם לא פוגש את האחריות האישית שלו כלפי קושי
חיצוני, הוא מפתח דימוי עצמי נמוך.

בתחילת החיים, ישנם סיבות למסיבה. ואנו מרגישים טוב הרבה
פעמים, בגלל ריגושים חדשים ומהנים. אך ככל שהחיים ממשיכים,
מתרבים הקשיים, ואיתם המשברים. לאחר תום השיא של הנעורים, אנו
נכנסים למדרון, ושם כל התקדמות מצויה במעלה שהופך לתלול יותר
ויותר. וכך אנו פוגשים יותר ויותר קשיים.
הקשיים המתרבים מביאים עמם יותר נקודות שפל מאשר שיאי גל.
וכשבאה נקודת השפל, האדם חסר אונים מולה, אין לו שום יכולת
לחסום את גל הרגשות השליליים שמציפים אותו. ואז הוא נכנס
למשבר, והמשבר הזה הולך ומתעצם, כי אין לו שום סייג פנימי מפני
התעצמות המשבר. זה כמו מפעל ללא אזעקה ומערכות הגנה מפני
פורצים. ואחת לכמה זמן נכנסים פורצים בשער הפתוח ולוקחים מכל
הבא ליד, שוברים קירות בחיפושיהם אחר כספת נסתרת. ועוזבים את
המפעל כשהוא במצב של עיי חורבות.
אנשים מתקשים להכיל את התובנה כי הם פרוצים לכל משבר ומתערערים
רבות כתוצאה מכך .
ומכאן שאין דבר רלוונטי יותר לחיינו מאשר התמודדות עם משברים .

האם כולם סובלים ממשברים במהלך החיים באותה המידה? לא, זה עומד
ביחס ישיר לעדינות הנפשית של האדם. האדם משול לפרח עדין,
שיסבול מפגעי מזג אויר קשים, יותר מאשר יבלית, או צמח בר. כך
גם בני האדם;  העדינים, יסבלו יותר משברים והנזק הנפשי יהיה
יותר מאסיבי.  אמנם הם יכולים ליצבור יותר חומרים נפשיים
מעודנים, כדי לבנות אני ברמה גבוהה, אך הם יהיו גם אלה, שיסבלו
יותר ממשברים וכך בסופו של דבר, יגיעו לאותה דרגה של ריקנות
פנימית הנובעת מחוסר קיום פנימי, כמו גסי הרוח.
חלק נכבד מן המשברים נוצר כתוצאה מן המתקפה שסובלים הרגשות
שלנו.
הרגשות שלנו כל הזמן מותקפים על ידי  עוינות, חוסר התייחסות,
נטישה, הולכת שולל, ובוגדנות - מצד אחרים.
אמנם לא כולם קורסים פנימה מול המתקפות הרגשיות, ישנם אנשים
תוקפניים שמפנים זאת כלפי התוקף. אך הרוב של בני האדם קורס
פנימה לנוכח מתקפה מבחוץ. זה לא חייב להיות רגש לא נעים שמופנה
אלינו מצד אדם אחר, זה יכול להיות כל דבר שגורם לנו להרגיש רע:
פרויקט שלא עלה יפה. ציפיות מאיתנו שלא התממשו וכו'. הנקודה
היא שלרוב בני האדם אין יכולת סבירה  לעמוד מול משבר ולא
להתמוטט פנימה. המשברים מתרסקים בנו ללא יכולת מצידנו לעצור או
למתן אותם. כלומר הנקודה הבסיסית בכל עניין המשברים הוא ביכולת
ליצור חוסן הוויתי כנגדם, חוסן זה אינו מבוסס על מנגנוני כוח
חיצוניים: רכוש,קשיים,מעמד,יופי, אלא על טיפוח, פיתוח ואימון
של מקורות כוח פנימיים. ומקור כוח פנימי אמיתי הוא זה המסוגל
לעמוד כנגד משבר ולא לתת לו להכנס פנימה. או שיש לו יכולת לא
לתת למשבר שכבר מצליח להכנס פנימה,  להתפתח ולתפוס תאוצה
בפנים.
כל אדם שרוצה לא לחיות בריקנות פנימית, והחפץ במרכז כובד פנימי
ובית לחזור אליו,  חייב קודם לכן לבנות תינגודת פנימית כלפי
היכולת של הקושי להתפתח ולהפוך למשבר.
אך הבעיה היותר גדולה, אינה כל כך בחוסר המיגון הפנימי כמו
בחוסר מודעות להבדל שבין הגורם המשברי ובין חוסר האונים שלו
כלפיו. רוב בני האדם רואים את הבעיה בעצם הגורם שיצר את הקושי
ולא בהעדר תגובה חוסמת מצידם. רוב בני האדם כלל לא חיים בתחושה
שיש שרירים פנימיים אותם הם יכולים להפעיל כלפי המשבר המאיים
להתפרץ פנימה. עבורם המשבר הוא הבעיה ולא העדר תגובה פנימית
חוסמת.
אפשר להמשיל זאת למדינה ללא צבא, החשופה לפריצה של צבאות או
כנופיות הבאות לבזוז, לרצוח ולאנוס. או לגוף אנוש ללא מערכת
חיסונית; כל הצטננות ווירוס יכולים להתפתח לממדי מחלה רצינית.

הדבר גם דומה לאדם היושב מול חלון פתוח דרכו זורם אויר מקפיא.
הוא סובל את האויר הקר, אך כלל לא מודע לקיום של זכוכית בתחתית
החלון, אותה הוא יכול להרים. רוב בני האדם לא מודעים לאפשרות
להצמיח שרירים פנימיים שיחסמו את המשבר. הפסיביות הזו שלהם,
נתפסת בעיניהם טבעית לחלוטין, והם רואים את מרכז הפעילות ברע
או באיום שבא מבחוץ, ולא בחוסר התגובתיות שלהם. לא לוקחים
בחשבון את החופש הפעולה הפנימי הקיים בתוכם והיכולת שלהם להגיב
מבפנים לקושי המאיים להפוך למשבר.
האדם לא מודע כלל ליכולת שלו להתמודד עם הקושי. הוא חש שמאה
אחוז מן המשבר שהוא חווה הוא תוצאה של מה שקרה לו. אך למעשה רק
חמישה אחוז מזה הוא הגורם החיצוני, חמישים אחוז  מזה הם חוסר
היכולת שלו לחסום את הגורם החיצוני בשלב הקדם, ויתר הארבעים
וחמישה אחוזים, הם ההזדהות המלאה שלו עם הרגשות הקשים שהוא
מפנה כלפי עצמו לאחר שהקושי והבעיה החיצונית חדרו פנימה.

אך הדרך לפגוש או לפתח את האחריות האישית, קשה ביותר. כי האדם
צריך להפעיל אנרגיה שאין לו. עם שרירים, או כוח, שאין לו.
ושנית עליו להודות בפני עצמו שהמצב המשברי של חייו, והתחושה
הקשה שיש לו לגבי עצמו  - נובעים פחות מן הקשיים בהם הוא נתקל,
כמו מן הפסיביות שלו כלפיהם. וזה הדבר הקשה מכל בתהליך הזה של
הצמחת חסינות פנימית כנגד משברים; היכולת להודות בפני עצמך,
שתשעים וחמש אחוז מן המצב המשברי הפנימי מקורו לא לא בקשיים
שאתה פוגש, אלא  בעיקר בחוסר היכולת שלך לחסום את הקשיים
מלחדור פנימה.  
מכאן שהצמיחה של עוצמה פנימית נובעת מהידוק הפערים בשני
מישורים:
1. הפער בין גירוי לתגובה-   יצירת מרחב פנימי של עוצמה שאינו
מגיב באוטומט לכל גירוי חיצוני שלילי,    אלא מבודד גירויים
שליליים ומפתח את היכולת לא לתת להם להכנס פנימה.
2. הפער בין הסיפור שיצרנו לעצמנו ובין המפגש עם יכולותינו
האמיתיות. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הוא שהגורם החיצוני הוא
שהכניס אותנו למשבר נפשי, ואילו היכולת האמיתית שלנו היא
בחסימת הגירוי ובאי הזדהות עמו.  
הראיה הנכונה של הקשיים בחיינו היא של קבלתם כעובדה קיימת,
מבלי להיות מופתע בכל פעם שהם באים. עלינו להבין כי למעשה
החיים בנויים מקשיים, שינויים בלתי צפויים, ואכזבות. החיים לא
מבטיחים לנו גן של שושנים, בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב.
עלינו לשנות את הגישה שלנו כלפי הקשיים, ולראות אותם לא כהפרה
של החוזה של הבריאה עימנו. אלא כבדיקה שהחיים בודקים את החוסן
הפנימי שלנו. ואם אין חוסן פנימי הקושי חודר פנימה ואז המערכת
שלנו קמה על עצמה.
החיים אינם רולטה, שבה אנשים מסויימים מקבלים תמיד מספרים
טובים, ורק אנחנו את המספרים הרעים. החיים הם יותר מכון כושר,
שבו כל מה שקורה בא לנסות את חוסננו הפנימי, כדי שנוכל להתחזק
מבפנים, בעזרת הכוח המתנגד של הקושי.
וחיים פנימיים, עולם פנימי ואני קבוע - הם מה שהצליח  להיבנות
בתוכנו לאחר שהצלחנו למנוע מבעד המשברים למחוק ולהרוס את הכל.

גבריאל רעם.
2.5.2006