הוא שטף את הכלים והיא כמעט נחנקה.היא כ"כ שנאה שהוא עשה את
זה.היא שנאה בו הכל אבל יותר מכל שנאה את תנועותיו חסרות
המנוחה בעת ששטף את הכלים שהצטברו בכיור.המוח שלה התכווץ בכאב
והיא חשבה שהיא פשוט דפוקה.היא על סף התקפת לב כי הוא שוטף
כלים.
היא באמת היתה דפוקה.היא ידעה את זה.
לא רק כי היא היתה מוזרה וכואבת.אלא כי מחשבות אפלות הציפו את
מוחה בכל פעם שנתקלה באחד מהם.היא שנאה אותם.את כולם.
היא שנאה שהם הביטו בה ושנאה יותר מכל כשאנשים זרים ברחוב אמרו
שהיא דומה להם.זה הגעיל אותה ודחה אותה.בכל פעם ששמעה את
הדברים האלה היא חשה צורך לרוץ ולהתקלח,היא חשה מצורעת.

"זה קשה לה נורא להתמודד עם זה,זה לחץ נוראי"
"אני שונאת אותך"
"נו.."
היא עמדה מול המראה ודמיינה שמסתתר מאחוריה עולם,כמו בעליסה
בארץ הפלאות.היא חלמה הרבה.כבלי המציאות הכאיבו לה.הניתוק נעם
לה.
"הם אומרים שלכל הילדים יש אנטי"
"אין ברירה"
והם כולם חולים בדרך זו או אחרת ולוקחים תרופות כאלה
ואחרות.היפוכונדרים.רק היא היתה טהורה.
אמרו לה שהיא ישרה מידי.שהיא המושג לפשוט את הרגל.תמיד כשניסו
לפגוע בה היא חייכה חיוך מסופק.הם לא הצליחו.
גם כשכולם סביבה צעקו רבו והרעישו היא חייכה.היא אטמה את
אוזניה וחשה אושר.
הם כבר לא ידעו להשפיע עליה.רק היא יכלה.היא שלטה בעצמה בצורה
מופתית.ראויה להערצה.היא אילפה את עצמה.