נכנסת לתוך הדירה הקטנה. מלבד נורה אדומה שמהבהבת בפינת החדר,
הכל חשוך לחלוטין. היא מדשדשת אל הנורה, נתקלת בפינת השולחן.
היא עדיין לא התרגלה לדירה הזאת. מגיעה עד להבהוב ומחכה
לצפצוף. שידקור לה את הרגשות עוד קצת. אחרי כמה דקות של דקירה
היא מוחקת מספר זיכרונות כואבים, הנורה נרגעה והשתתקה בזמן
שאצלה בראש הכל סער וצרח.
היא קרסה לאורך המיטה,שוכבת על הבטן ונושמת פנימה והחוצה
באטיות. היא יכלה להרגיש את הגוף שלה קורס לתוך עצמו, תחושת
ייאוש מתוקה שמכלה הכל.
היא שכבה וספרה נשימות, נותנת לקולות שלה להדהד...

"גם אני, לתמיד..."קולה דעך לתוך חיוך, מתגלגלת אל הצד השני של
המיטה, מחזיקה את השפופרת צמוד אליה. "אני אדאג לך" הוא לחש
לתוך האפרכסת, "מבטיח". מעולם לא שמעה אותו מבטיח, לא לה ולא
לאדם אחר, קברה את פניה בכרית והסתובבה על הגב, שולחת מבט
מאוהב אל מנורת התקרה והכוכבים הזוהרים.

"אני לא רוצה יותר. לא, אני לא רוצה לא יכולה לא, לא די"
כשפקחה את העיניים היא קיבלה מולה מבט זכוכית קפוא, כרגיל,
הדובי הגדול שהוא קנה לה ליום ההולדת לא הצליח להציל אותה
מעצמה. היא לא יכולה לספר, אם הוא ידע הוא לא ירצה אותה.

"אני אוהב אותך" הוא לחש אליה אחרי שחשב שכבר נרדמה. היא
המשיכה להתכרבל בתוכו, כשהם מחובקים ככה היא מרגישה כמו גור
חתולים בשמיכת פוך, מוגנת ומנומנמת. היא נשקה שוב לחזה שלו
ועצמה עיניים, ממלמלת אליו שהיא שלו, לתמיד.

"את חרא של בנאדם זה מה שאת! אין לך בושה? ככה את? הוא גידל
אותך! את לא הבת שלי! אני מתביישת שיצא לי משהו כמוך! לא
בנאדם! שקרנית!"
היא המשיכה ללטף את האדמומיות שעל הלחי, אוספת כמה דברים
במהירות בידה הפנויה, דוחפת אותם לתוך התיק לא מקופלים. ברקע
עוד נשמעו צעקות שנידמו רק כשרעשי טלוויזיה החלו. היא יצאה
משם, קולטת בזווית העין את אמא שלה צופה בטלוויזיה ושותה קפה,
הרגע הקודם לא היה מעולם בשבילה.

צפצוף.
יעלי? יעלי אני מצטערת. תחזרי הביתה, בבקשה. אני לא ידעתי אני
מצטערת... יעלי הוא לא יעשה את זה יותר...

צפצוף.
יעלי? אמא ביקשה שאני אדבר איתך... בואי הביתה, היא אמרה שהוא
ישתנה, היא דואגת לך.

צפצוף.
אני מצטער, אני לא יודע למה הלכת אבל אני אשתנה, אני אעשה הכל
אני מבטיח. אני אדאג לך אני אהיה טוב יותר. אני לא יכול
בלעדייך, יקרה שלי אני מתחנן רק תני לי לראות אותך... אני אהיה
יותר טוב בשבילך...

צפצוף.
יעלי? יעלי תעני אני יודעת שאת שם תעני כבר, יעלי!

צפצוף.
ניתוק.

"יעלי?" הדלת שלה חרקה והיא כבר ידעה היא זיהתה את הקול, את
רעש הנעלים ואת הנשימות הקצובות. עבר רק חודש מאז הריב עם אמא
שלה, רק אתמול היא חזרה הביתה. הביתה? לא. היא חזרה לכאן. קצה
המיטה נמחץ תחת המשקל הפתאומי, משמיע אנחה עייפה, הוא ראה יותר
מדי דברים וספג יותר מדי דמעות.
הוא התחיל בשיער, הוא אוהב את השיער שלה, הוא לא מרשה לה
להסתפר. הוא מלטף לאט. החולצה מטפסת למעלה, משמיעה אוושת כאב
ולא מסוגלת להתנגד. פיסת בד אומללה.
היא שותקת.

היא התעוררה לפניו, התמתחה והצטערה שהוא לא ער לראות את זה.
הוא אוהב שהיא מתמתחת, זה מזכיר לו אריה קטן. היא הסתכלה על
הפנים השלוות שלו, כמה טוב לה ככה. לא הייתה משנה דבר, אפילו
לא את הוויכוחים שלהם, גם לא את אלה שהיא הפסידה בהם. היא
אוהבת אותו, וזה יישאר, זה חייב.
השעון עמד לצפצף, היא כיבתה אותו עוד לפני שהספיק להוציא צליל
מרגיז אחד. היא לא רצתה שהוא יתעורר מצפצוף מרושע, נישקה אותו
בעדינות עד שפקח עיניים כדי לראות על מה כל המהומה. הוא חייך
כשראה אותה, חיבק אותה באמצע ההתמתחות, ממש חזק. לחש לה באוזן
שהוא תמיד מקיים הבטחות. היא נשקה לו וקמה להתארגן.

צפצוף.
בבקשה יעלי, אני מתחנן, רק דברי איתי, בבקשה רק כמה מילים אני
אשתנה אני אעשה מה שתרצי אני אהיה ראוי יותר, בבקשה!

צפצוף.
יעלי, אמא כועסת נורא, כבר עברו שלושה חודשים. לפחות תרימי
טלפון תגידי מה קורה איתך, היא אומרת שהוא השתנה.

צפצוף.
את לא הבת שלי יותר. אין לך מה לחזור לכאן.

צפצוף.
יעל'וש אני מצטערת, בבקשה תחזרי ביתה, אבא נורא מתגעגע...

היא שוב שם. רק לסוף השבוע, כדי שאמא תירגע. מחר בבוקר היא
תיסע אליו ותסביר לו שהם לא יכולים להיפגש יותר, היא תגיד שהיא
כבר לא אוהבת אותו ותטרוק את הדלת. הוא ישנא אותה חודש וימשיך
הלאה, זה הרבה יותר קל ככה. אין לו מקום עם אחת כמוה.
היא מתגלגלת במיטת היחיד שלה וקוברת את הפנים לתוך אותו דובי
פרוותי שאם יכול היה וודאי כבר היה בורח משם לפני שנים. אף
רהיט בחדר לא רצה להיות שם כשהדלת נפתחת באמצע הלילה. במקום
אחר ובזמן אחר זה היה הורה שבא לכסות את הילד. במקום אחר, בזמן
אחר, לא עכשיו. לא ההורה הזה.
הדלת שוב חרקה, המזרון שוב נאנח, היא שוב שתקה.

צפצוף.
End of final messages, to delete all messages press erase
again