"שלום" אני אומרת תוך כדי נסיון לא כל-כך מוסווה לסדר את
הנשימה שלי.
"שלום" הוא משיב עם החיוך הזה שבחודשים האחרונים ניבט אלי רק
מתמונות.
"כמה זמן אתה מחכה כאן?" זה המשפט הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו,
אני מקווה שהוא סולח לי. ב"נסיך הקטן" כתוב שמבוגרים שואלים רק
שאלות של "כמה", כנראה שהתבגרתי... והוא, הוא הנסיך הקטן שלי,
הפיטר פן שלי, הילד המצוייר, האביר שלי... רגע... הוא בכלל לא
שלי...
"שעתיים ועוד נצח..." הוא משיב בקולו הממיס את כל מה שהשתדלתי
להקפיא.
"אה" אני מגייסת חיוך אדיש, "אז לא הרבה..." אני רוצה לפתוח
במונולוג נוקב על איך שאנחנו חייבים להפסיק להיפגש ועל איך
שבכלל כבר התגברתי עליו ושהחיים בלעדיו קלים, יפים ונעימים
ושהוא חייב גם להתגבר וזה עושה  לו רע, כי אני, כמובן, כבר
לגמרי המשכתי הלאה...
"התגעגעתי כל-כך" אני לוחשת. שונאת שהפה שלי בוגד בי.
"אני יותר!" עיניו המאדימות מוכרות לי, אנחנו הכי טובים בלגרום
אחד לשני לדמוע.
"תיכנס?"
"ואז מה?"
"אני לא יודעת, אתה זה שבאת עד לכאן, קיוותי שיש לך תוכנית."
לא, לא המבט הזה, אני לא משתפת פעולה עם ההתנהגות הפזיזה שלו.
הוא נסע עד לכאן, בטח הוא חשב על זה עשרות פעמים בדרך. הוא לא
הסתובב... אני לא עוזרת לו!
"את זוכרת שפעם רצית לנסוע עד שהמציאות תשתנה בשבילנו?"
"כן... אמרת שנגיע עד טורקיה וזה לא יקרה".
"אני מוכן לנסות".
"יש או לבנון או ים בדרך ועומד להחשיך..."
"זה הכי מפחיד אותי שאת הופכת להיות קול ההגיון שלנו".
"התבגרתי".
"אני לא מאמין לך".
הוא צודק, אני עדיין רוקמת בראש אלפי סופים מהאגדות וכותבת לו
מכתבים שנערמים אצלי, ורק לפני כמה ימים החלפתי את הצלצול
המיוחד שהיה לו בטלפון לצלצול רגיל כי רציתי להיות עוד יותר
מופתעת אם הוא יתקשר.
"תיכנס?"
"לא דמיינתי אותך כל-כך קרה אלי בחיים. יש מישהו אחר?"
"בוא נדבר בפנים, אני עייפה אחרי יום ארוך".
"תעני לי". דמעה מתגלגלת מעינו והכל מתערפל לי מאחורי מסך
דמעות שוטפות, חשבתי שהפסקתי לבכות בגללו. טעיתי.
"תיכנס?"
"בבקשה תעני לי". אני לא יכולה להכאיב לו, מעולם לא יכולתי...
"אין אף אחד, אוקיי? לא יכול להיות, לא יכולה לדמיין את החיים
שלי עם אף אחד אחר, וניסיתי, ניסיתי ממש! זה מה שרצית לשמוע?
נוסע עד לכאן, בלי הודעה מוקדמת... אתה יודע שאתה יכול להפוך
לי את החיים בכל רגע שאתה רוצה, אז אתה עושה את זה ובסוף, אין
לך שום דבר חדש להגיד!?"
"את כועסת?"
"עלייך? בחיים לא, אני קצת מופתעת, זה הכל".
"אני גם מופתע... לא בטוח איך הגעתי לכאן, היה קשה... הסתובבתי
חמש פעמים בדרך..."
"נהיית אמיץ".
"למדתי ממך".
"תראה איך התחלפנו, הא?" אני סוף סוף מעיזה להיישיר מבט אל
אותן עיניים אוהבות, אני לא מופתעת לגלות שזה עוד שם, אני
בטוחה שברגעים אלה ממש, גם האמת שלי נחשפת...
"פחדתי שזה מאוחר מדי, שמצאת מישהו אחר או שסתם זה עבר לך..."
"הגעת, אז כנראה שלא האמנת בזה..."
הוא מחייך... מה עכשיו? עכשיו נחיה באושר ועושר לנצח נצחים?
אוף, בבקשה שהוא יגיד משהו. אני מחייכת אליו בתחינה.
"אין לי תוכנית אבל יש לי מסקנות..."
"אתה בטוח שאני רוצה לשמוע אותן?"
"אני אשתדל לא להכאיב... יותר מדי..."
"אתה יודע מה אסור להגיד אז אל..."
"תראי... חשבתי עלינו המון. אני אלוף ההדחקות, אבל יש גבול...
אני לא רוצה לאהוב אף אחת אחרת, גם אם הייתי יכול... ואני
לא..."
"ששש..." אני לוחשת. כואב מדי, כואב מדי... לא משנה כמה פעמים
הרצתי אלף תסריטים כאלה בראש, אני לא חושבת שאני באמת מסוגלת
לעמוד בזה.
"אני לא בטוח בכלום, הדבר היחידי שאני כן בטוח לגביו זה שהפעם
אני לא מאבד אותך, מוכן לעמוד כאן כל הלילה..."
"די".
"וגם מחר כל היום ואחר-כך... חיכיתי נצח, יש עוד אחד לפני..."
"חשבתי שאני המשוררת..." אני נדהמת מכמה ציניות פיתחתי מאז
שנפרדו דריכנו.
"אני מצטערת, תראה, אני בעצם הכי שמחה עלי אדמות רק לראות
אותך. וכל פעם שאני מדברת עם מישהו מהחברים שלנו אני מייד
שואלת עליך ורק חיכיתי ליום בו תחזור לחיי, ואיכשהו תמיד היתה
בי הרגשה כזאת שהוא יבוא..."
"עכשיו כשהוא בא, את לא יודעת מה לעשות?"
למה הוא חייב להיות תמיד הכי מבין בעולם? והכי מתוק והכי
נוח... והכי אוהב אותי... בחיים לא הרגשתי נאהבת ככה עד שהוא
נכנס לחיי, ועוד הרבה לפני שהוא אמר את זה... רגע... אני לא
בטוחה שאי פעם הוא אמר את זה...
"גם אני לא יודע, אני רק רוצה לחיות איתך לנצח, ולהיות יכול
להגיד לך שאני..."
"אל..."
"שאני..."
"אל תגיד..." עכשיו נזכרתי למה הוא לא אמר, או שמא... אני ממש
לא מצליחה להיזכר, כל מה שהיה בינינו מעורפל... אנחנו עומדים
שנינו, כאלה קטנים, על סף הנצח, יודעים רק דבר אחד וחוץ ממנו
שום דבר בכלל לא מסתדר. איך נעשה את זה?
"הייתי צריכה לעבור ארץ, לא עיר..."
"הייתי בא!"
"האביר שלי..."
"את זוכרת?"
"הכל".
עומדים קפואים עם חיוך מטופש חצי סנטימנטלי, חצי מתרגש עד אין
קץ מהבאות...
"חשבת על זה טוב?" אני שואלת, סוף סוף, האומץ חזר אלי.
"רק על זה, כל הזמן".
"אז הולכים על זה?"
"מממ..." הנה, החיוך השובב והקסום הזה שאני בכלל לא יכולה
לעמוד בפניו יחד עם הבהרות במקום מילים...
"אני לא יודע איך, אבל יהיה לנו הכי טוב בעולם, אני מבטיח".
"אני הכי מפחדת".
"אני לא..." הוא מוציא מכיסו פתק בצורת מפתח שנתתי לו מזמן.
המפתח לליבי.
"בואי, ניכנס... אה, כן... ואני אוהב אותך..."

אותן דמויות, אותו קיטש... אולי עתיד אחר...