"קוראים לי שי. אני בת שלש עשרה מירושלים. אני שונאת את
עצמי."
"אנחנו אוהבים אותך שי"
בכל יום שלישי אחר הצהרים הגיעה שי למתנ"ס הקרוב לביתה כדי
להשתתף בקבוצת התמיכה לאנשים ששונאים את עצמם. עד לא מזמן
הרפואה המודרנית הייתה בטוחה ששנאה עצמית היא תופעה אמוציונלית
בלבד, אך בשנים האחרונות גילו שזו מחלה מסוכנת שגורמת למחלות
פיזיות קשות.
לשנאה עצמית עדיין אין תרופה. במקרים נדירים האדם מבריא מעצמו,
בעקבות אהבה גדולה, חברות אמיצה או הזדמנות להגשמה עצמית. אבל
בדרך כלל החולים מתים מהמחלה, או שמרוב שנאה הם הורגים את עצמם
לפני כן.
שי התחילה לשנוא את עצמה ממש מזמן. בגן הילדים אף אחד לא רצה
לשחק איתה, קראו לה שמנה, בלונה, מכוערת. היא הבינה מכך שמשהו
לא בסדר איתה והתחילה לשנוא. קודם כל את מי שקרא לה בשמות האלה
ובהדרגה עברה לשנוא את עצמה.
היא עברה את היסודי בשנאה מודחקת כזאת, ניסתה להיות מישהי אחרת
כל הזמן. לפעמים הלך לה, לפעמים לא.  בכתה ז, היא התחילה
להבין. היא התחילה להבין שהיא ממש חולה. ושאם היא לא תטפל
במחלה הזאת מיד, לא נשארו לה עוד הרבה שנים לחיות. לכן היא
החליטה ללכת לקבוצת התמיכה במתנ"ס. "זה יהיה הצעד הראשון" אמרה
לעצמה.
בכל יום שלישי אחר הצהרים הגיעה שי למתנ"ס הקרוב לביתה כדי
להשתתף בקבוצת התמיכה לאנשים ששונאים את עצמם. בין האנשים
האלה, היו כמה פרצופים מוכרים. השכנה מקומה ארבע הייתה שם,
אחיו הגדול של דורי, ילד שלמד איתה באותה כתה והרס לה את היום
יותר מפעם או פעמיים, ואפילו המנחה מערוץ הספורט שכולם כל כך
אהבו. אבל אסור היה בשום אופן לספר מי מגיע לפגישות האלה. זה
היה מידע חסוי. לחברים בלבד. ובאמת אף אחד לא סיפר.  יום אחד
הגיע לקבוצה חברה חדשה. רותם קראו לה. איך שהיא קמה ואמרה את
משפט הפתיחה "קוראים לי רותם, אני בת שלש עשרה מירושלים ואני
שונאת את עצמי", שי ידעה שהן הולכות להיות חברות טובות.
אחרי הפגישה, שי רצה אחריה ועצרה אותה. "הי רותם, אני שי,
מקבוצת התמיכה!"
שי הייתה ילדה די חייכנית יחסית לחולת שנאה ולא הבינה מדוע
רותם ענתה לה כזה שלום קשוח וקפוא.
"מתי התחלת לשנוא את עצמך?" שאלה שי
"אולי תעזבי אותי?!" צעקה רותם
שי הבינה, שהמחלה של רותם נמצאת בשלבים מתקדמים מאד, היא
מתחילה לשנוא כל דבר מסביבה, בלי תקווה לאהבה, בלי תקווה
לריפוי. 'אולי בסוף לא נהיה חברות טובות' חשבה לעצמה שי,
והמשיכה בדרכה הביתה. אחרי כמה דקות, שמעה צעקה מאחוריה "שי!
חכי רגע!"
היא הסתובבה לראות מי צועק אליה, זו הייתה רותם. עדיין בפרצוף
זועף, אבל בטון קליל יותר אמרה:
"מצטערת שהייתי כזאת... זו פשוט המחלה, את יודעת..."
"זה בסדר" חייכה שי והוסיפה "את תצאי מזה אין לך מה לדאוג!"
"כן.. אני מקווה.." רותם ניסתה לחייך, באמת שניסתה. פשוט היה
לה קשה. כאילו כל שרירי הפנים שלה קפאו ולא יכלו ליצור חיוך
יותר. "את יודעת, לא תמיד הייתי ככה" אמרה רותם "הייתי ילדה
שמחה, מקובלת בחברה, צחקנית, נהניתי מהחיים.."
"אז מה קרה שחטפת את השנאה?"
"אני לא יודעת בדיוק... אני מניחה שזה קשור להרבה דברים... מתי
את נדבקת?"
"המממ אני חושבת שנולדתי עם זה האמת..."
"נולדת עם זה??... מוזר... מעולם לא שמעתי על אף אחד שנולד עם
זה..."
"אני לא בטוחה.. הרופאים אומרים שכנראה זה היה בדם שלי, והתפתח
בילדות המוקדמת"
"בטח ממש מעצבן לחיות ככה כ-ל הזמן לא?"
"כן.... רוצה לבוא אליי מחר אחר הצהרים?"
"בטח למה לא" אמרה רותם, ולשי היה נדמה שרותם מחייכת.