27.4.06

קצת קשה לוותר על 4 שנים. פשוט להמשיך הלאה ולהשאיר מאחור את
אותם הזיכרונות, החלומות. את אותם הרגעים שרק את והוא יכלתם
ליצור, את אותן הבדיחות שהצחיקו רק אתכם, את כל זה להשאיר
מאחור ופשוט להמשיך הלאה. לקחת את הטוב, את הלקחים שלמדנו
ולעבור הלאה אל ה"דג" הבא. זה לא קצת קשה. זה כל-כך קשה.
לפעמים זה אפילו נראה בלתי-אפשרי.
ואיך שמזדחלות להן השנים והוא נזחל אחרייך. פעם בקצב איטי
יותר, פעם בקצב מהיר יותר, לפעמים אפילו בקצב בלתי נראה. ואת
כל-כך מבולבלת עם עצמך, את כל-כך לא מצליחה להחליט מה את רוצה
מעצמך, ממנו, מכם. והם כולם אומרים לה שזה כבר נהיה כוחו של
הרגל, אולי אפילו תוצאה של פחד מדברים חדשים. ואולי הם צודקים,
אולי היא, הפייטרית הדגולה, נתפסת להרגל, מפחדת להרפות ממנו
ועוד יותר מפחדת שהחיים בלעדיו יאבדו משהו מעצמם. אחרי הכל רק
הוא ידע לגעת לה בנקודות הכי רגישות, רק אליו היא הצליחה
להיפתח. זה תמיד היה הוא.
אבל אולי זה לא הרגל, אולי הוא באמת כבר נהיה לחלק ממנה וזה
כבר נהייה בגדר
הבלתי-אפשרי לוותר על זה? ואולי היא סתם מתרצת לעצמה?
אתם חושבים שזה נקרא להיתקע בעבר? לוותר על עתיד טוב יותר?
ובעצם, כשהיא ממש מתעמקת בזה, הוא לא מציע לה הרבה, ואין לה פה
מה להתלונן כי הוא לא מציע לעצמו הרבה מעבר למה שהוא מציע לה.
הוא עני מעצמו והיא מתעשרת מהעוני שלו. היא דפוקה כל-כך
לפעמים. אבל היא רוצה להיות הדפוקה שלו, כי היא דפוקה בגללו.
אני יודעת שכשהיא רואה אותו היא טובעת בתוך הרגשות והתחושות
שמציפות אותה. ושכל אותם הדברים שהיא תכננה כל-כך להגיד לו כמו
מתנדפים באוויר בקצב יותר מסחרר מהעשן שיוצא מהסיגריה שלה. היא
נאבדת בתוכו והיא אוהבת את זה. ואחר-כך היא שונאת.
הוא לא נותן לה כלום. שום דבר ממשי, מוחשי, בעל ערך. אבל היא
נמסה אל מול הדקות היקרות האלה שהוא מקדיש לה מזמנו הלא כל-כך
יקר. היא כל-כך רוצה להגיד לו שדי, שנמאס לה, שנמאס לה להיות
האופציה הנוחה שלו, שנמאס לה לשמוע את אוסף התירוצים שלו, שהיא
כבר טובעת בתוך התירוצים שלו יותר מאשר בבלבול של עצמה. אבל
היא מפחדת, ובצדק, היא לא רוצה לאבד אותו, הוא כמו חוט משי דק
שבכל שנייה מאיים להיקרע והיא כל-כך מפחדת לעשות משהו שיקרע את
החוט הזה. היא מנסה לטוות מזה אריג כדי שיהיה לה במה להיאחז,
היא כל-כך משתדלת. אבל היא לא מצליחה, היא לא מצליחה כי היא
טובעת בתוכו. וכשהיא רואה אותו, וכשהיא מרגישה אותו -  כל
המחשבות נעלמות. הן נהיות יותר חופשיות מאותו החופש שהיא כל-כך
מייחלת לעצמה. הן ניזונות ממנה כשהיא לבד בחדר, אבל גם הן,
כמוה, לא באמת רוצות להיות מיושמות. סתם לזרוק את עצמן, להראות
נוכחות ולברוח. פחדניות! פחדנית!
ואני שומעת אותה... היא צורחת כל-כך חזק שקשה לפספס את הצרחה
הזאת. היא צועקת שלא, היא לא פחדנית, שהיא בסך-הכל מבולבלת.
אני רצה אליה, מחזיקה לה את היד ומחבקת אותה חזק חזק. היא
צודקת. היא לא פחדנית, היא בסך-הכל מבולבלת.
ואני רואה לה בעיניים שהיא מתבלבלת מעצמה, שזה כבר מתחיל לעבור
את שלב הבלבול ועולה אל שלב הבחילה העצמית. היא רוצה משהו שהיא
בספק אם היא תוכל לקבל ממנו. הוא מציע לה כל-כך הרבה, אבל בעצם
הוא לא מציע לה כלום. הוא מציע יותר לעצמו מאשר לה ופשוט גורר
אותה אל תוך הגיהנום הפרטי שלו. הרי גם הוא לא יכול בלעדיה,
כמו שהיא לא יכולה בלעדיו. אבל הוא כל-כך הורס את כל מה שהוא
בונה. זאת המומחיות שלו. והיא, עומדת מאחוריו ואוספת את
השאריות שהוא משאיר לה, כי בזה היא נאחזת, כי זאת התקווה הכי
חזקה שהוא נותן לה. מזל שהיא כל-כך אוהבת את עצמה, רק ככה היא
עוד שורדת בעולם הזה כשהיא יודעת שהוא כאן.
היא מחליטה ללכת, להרים ידיים. אין לו מה להציע לה, ומה שיש לו
פשוט לא מספיק לה.
היא מרגישה שלמות עצמית. ואז היא חושבת על זה שזהו, מעכשיו זאת
היא לבד, שאין אותו יותר ואז השלמות העצמית מאבדת מעצמה.
ואולי היא לא רוצה להיות איתו, היא פשוט מפחדת בלעדיו?
ואולי אני באמת אוהבת אותו ואני ממש מרחק נגיעה מלהשיג אותו?