היא ישבה על המיטה בחדר המלון המסריח והמעופש שלה. זה היה מלון
קטן וזול, וככה בדיוק הוא נראה. היא שילמה את כל מה שנשאר
מהכסף שלה על החדר הזה, ועל שני תפוחים שישבו על המיטה לידה.
היא הייתה עייפה, ורעבה, ומלוכלכת, וכל הגוף שלה כאב. היא לא
שמעה מילה בעברית כבר יותר משבועיים, והבדידות הזאת כמעט שברה
אותה.
לא ככה היא דמיינה לעצמה את הטיול למזרח. היא הייתה הרבה יותר
אופטימית לגבי הכול.
"אנחנו לא צריכות לתכנן כלום" אורטל אמרה לה. אורטל הייתה
החברה הכי טובה שלה. עוד לפני התיכון הן דיברו על הטיול שלהן
ביחד לתאילנד. "דיברתי עם אנשים שהיו שם. הם אמרו שכל מה
שאנחנו צריכות זה מספיק כסף וכרטיס פתוח שיחזיר אותנו לארץ מתי
שנרצה. הם אמרו שהכי כיף במזרח זה פשוט לזרום." היא לא אהבה
לזרום. היא אהבה לדעת בדיוק לאן היא הולכת, ומתי ואיך. לא
הייתה לה בעיה להיות ספונטאנית, רק שיכינו אותה לזה מראש.
במשך ארבעה חודשים היא עבדה כמו חמורה בשביל שיהיה לה מספיק
כסף. היא ידעה שאין דבר כזה חמורה, אבל היא לא עבדה כמו אתון,
היא עבדה כמו חמורה. היא לא סבלה למלצר. היא לא אהבה לשרת
אנשים כל היום, ואח"כ גם לשטוף להם את הכלים. האנשים שבאו
ל"אברם" לא היו הטיפוסים שמשאירים עשרים אחוז טיפ. במקרה הטוב
הם היו זורקים לכיוונה כמה שקלים. גם השעות לא היו בדיוק כמו
שהיא רצתה. בצבא היא לא הצליחה לקום בשש בבוקר, והיא גם לא
אהבה להישאר שם אחרי ארבע. עכשיו היא הייתה קמה כל בוקר בחמש,
יוצאת מהבית בשש, וחוזרת אליו רק בשמונה בערב. היא חשבה על
להתפטר כמעט כל יום. אבל היא לא באמת יכלה להתפטר. לא הייתה לה
עבודה אחרת. לקראת השחרור, וגם אחרי, היא חיפשה עבודה. היא
חיפשה גם בקריה, וגם בת"א, ליד הבית של סבתא שלה. היא נורא
רצתה לעבור לת"א ולעבוד שם. היא הייתה בטוחה ששם היא תרוויח
יותר כסף וגם תחייה יותר טוב. אבל בסוף, היחיד שהסכים לתת לה
עבודה היה אברם. אברם הכיר אותה מאז שהיא הייתה קטנה, כבר שנים
שזאת המסעדה האהובה עליה. למרות שהוא נתן לה משכורת מינימום,
ביחד עם כמות השעות, היא הרוויחה קרוב למה שהיא קיוותה להרוויח
בת"א.
במשך אותם ארבעה חודשים היא ואורטל היו נפגשות כל סופשבוע,
ומתכננות. אולי מתכננות זה לא המילה המתאימה, כי התכנית שלהן
הייתה מאוד לא מוגדרת. מה שהן באמת היו עושות זה לחלום. לחלום
על תאילנד, על החופש, והמרחבים והאפשרויות שלא נגמרות. השעות
האלה עם אורטל היו החבל הצלה שלה. הן היו הדבר שעזר לה להמשיך
לעבוד גם כשהיא כבר לא יכלה לסבול את זה יותר. ככל שהזמן עבר
אברם התחיל לעלות לה על העצבים. כמו עם כל דמות סמכותית בחיים
שלה, גם היחסים שלה עם אברם הידרדרו עם הזמן. היא אף פעם לא
הצליחה להבין למה לאנשים יש ציפיות כל כך גדולות ממנה, ולמה הם
לא מבינים כמה שזה לא צודק. למזלה אברם ממש אהב אותה. היא
הייתה די בטוחה שאם הוא לא היה מכיר אותה כל כך הרבה שנים, הוא
היה מפטר אותה מזמן.
אבל היא שרדה. היא התמידה בעבודה המחורבנת הזאת, וחסכה מספיק
כסף בשביל הטיול. היא ואורטל הזמינו כרטיסים לתאילנד והיא יכלה
להרגיש את החופש מדגדג לה באצבעות. הן התחילו לארגן את כל
הדברים שהן דיברו עליהם במשך כמה חודשים. היו להן את כל
המסמכים, הבגדים והציוד שהן חשבו שהן יצטרכו שם. היו להן מפות,
ספרי טיול על תאילנד וכסף. והיו להן שני מכשירים סלולאריים
שלפי החברה שהשכירה להן אותם, היו אמורים להיות עם קליטה בכל
נקודה על פני כדור הארץ. הן היו הכי מוכנות שהן היו יכולות
להיות. והיא פחדה.
היא אף פעם לא טסה במטוס. היא אף פעם לא יצאה מהארץ, אפילו לא
לסיני, ועזה זה לא נחשב. היא אף פעם לא אהבה להיות במקומות
שהיא לא מכירה. היא ידעה שאין לה חוש כיוון טוב במיוחד. היא
ידעה שכל כך הרבה דברים גרועים יכולים לקרות לה, והיא לא יכלה
להפסיק לחשוב על זה. ככל שהיום של הטיסה התקרב הפחד שלה הלך
וגדל. היא עשתה את כל הדברים שהיא הייתה צריכה. היא ארזה והיא
התכוננה והיא התלהבה מהטיול עם אורטל, אבל היא ידעה שזה מזויף.
ככל שזה הפך לאמיתי יותר היא פחדה שבועת הדמיונות שלהן תתפוצץ
להן בפנים. בתוך הראש שלה כבר התחילו להתרוצץ מחשבות על לבטל
את הטיול. למרות שהיא עוד לא ידעה מה היא רוצה לעשות, היא
התחילה לחשוב על תירוצים שהיא יכולה לספר לאורטל כדי להתחמק
מהטיול. היא ידעה שאם היא תשתמש בקלף של המשפחה, אורטל תכעס,
אבל תבין. זה היה הסיכוי הכי טוב שלה. אבל היא עדיין לא ידעה
מה לעשות. היא חיכתה לטיול הזה כל כך הרבה זמן, שהיא לא יכלה
להרשות לעצמה לוותר עליו.
וככה היא נקרעה בינה לבין עצמה, בין הרצון החזק לצאת לחופש
המיוחל, לפחד המעיק מהבלתי ידוע, ולא היה לה אף אחד שהיא יכלה
לדבר על זה איתו. אחרי שבוע של לבטים קשים ולילות ללא שינה
התחילה לכאוב לה הבטן. תוך כמה שעות זה נעשה בלתי נסבל והיא
הלכה לקופת חולים. משם הדרך לבית החולים הייתה קצרה. זה היה
התוספתן שלה. היו חייבים להוציא אותו. כשהיא התעוררה אחרי
הניתוח, בין אבא שלה לסבתא שלה, עמדה אורטל.
אורטל סיפרה לה שהיא דיברה עם הרופא, ושהיא דיברה עם חברת
התעופה. הרופא אמר שהיא לא תוכל לטוס בשבוע - שבועיים הקרובים.
בחברת התעופה, אחרי שכנועים של אורטל, הסכימו לדחות לה את
הכרטיס בשלושה שבועות או להחזיר לה את הכסף. אבל את הכרטיס של
אורטל הם לא היו מוכנים לדחות או לבטל. הן דיברו על זה בדיוק
חמש דקות. היא בכלל לא התווכחה עם אורטל, היא עודדה אותה. הן
סיכמו שאורטל תיסע לתאילנד ותתחיל את הטיול שלהן לבד. כשהיא
תרגיש יותר טוב, אם היא תהיה מסוגלת, היא תצטרף אליה. זה היה
בשבילה הפתרון המושלם. התוספתן הזה היה מתנה משמים. אורטל לא
יכלה לכעוס עליה, ועכשיו היה לה שליטה על דברים. סוף כל סוף
משהו הסתדר לה.
הימים עברו בעצלנות משעממת. אורטל כבר הייתה בתאילנד, וכל
יומיים, בשמונה בערב, על השעון, הייתה מתקשרת אליה ומספרת כמה
שטוב שם. אורטל אפילו פגשה בחור חמוד נורא שמטייל איתה עכשיו.
עברו כבר שבועיים, ונשאר לה עוד שבוע להחליט אם היא טסה או לא.
בהתחלה היא חשבה שישר אחרי שאורטל תטוס היא תתקשר לחברת תעופה
ותבקש שיחזירו לה את הכסף. היא הייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה.
כשאורטל נסעה לשדה תעופה היא הרגישה ממש רע בפנים. בהתחלה היא
חשבה שזה קשור לניתוח, אבל אח"כ היא הבינה שזאת אכזבה. הפעם
היא לא עמדה בציפיות של עצמה. היא לא האמינה באיזו טיפשות היא
וויתרה על הטיול לתאילנד. ועוד בשביל מה? לא היה לה שום דבר
אחר לעשות בחיים. היא נתנה לפחד שלה לשלוט בה וזה הכאיב לה
נורא. אז היא לא התקשרה לחברת תעופה. במשך עשרה ימים היא ישבה
בבית ונאבקה בעצמה. כל טלפון מאורטל, עם כל ההשתפכויות שלה על
ה"מדהימות" של תאילנד, נתן לה כוח להמשיך להלחם בעצמה. שבוע
לפני שנגמר לה הזמן היא חשבה שהיא ניצחה את הפחד. היא החליטה
לטוס. היא שוב עשתה את כל ההכנות. היא קבעה עם אורטל שהן יפגשו
מחוץ לשדה תעופה. ואז הגיע היום של הטיסה.
היא לא הייתה מסוגלת לצאת מהבית. היו לה רק כמה שעות עד שהטיסה
שלה תמריא, והיא לא הייתה מסוגלת ללכת. היא ידעה שהיא פשוט
בפאניקה, שהמחשבות שלה מרעילות אותה, ועדיין היא הייתה משותקת.
היא ניסתה לעשות את תרגילי הנשימה שהיא הכירה כדי להירגע, זה
לא עזר. היא ניסתה להסביר לעצמה, בצורה הגיונית, שזה לא הגיוני
בכלל מצידה. גם זה לא עזר לה לצאת מהפאניקה. היא חשבה אחורה על
החודשים שעברו מאז שהיא השתחררה, וזה נורא הכעיס אותה. איך היא
מעיזה לאכזב את עצמה שוב?! היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה. היא
לא תרשה לעצמה לפגוע בה ככה, בצורה בוטה כל כך. היא תגיע
לתאילנד, אם היא רוצה, ואם לא.
הכעס שלה הוציא אותה מזה. כמו בכל פעם, מאז שהיא הייתה קטנה,
העוצמות שהיו עצורות בתוך הכעס שלה, שחררו אותה מתוך הכלא
המחשבתי שהיא הכניסה את עצמה אליו. תמיד כשהיא הייתה בדילמה,
תמיד כשהיא עמדה בפני החלטה שהפחידה אותה, זה היה הכעס שלה
שבסופו של דבר הניע אותה להחלטה. ככה זה גם היה עם עזה. כל
המשפחה שלה לחצה עליה לא ללכת. יש להם מספיק על הראש, הם לא
צריכים לדאוג לה ככה. במשך חודשים היא התלבטה בינה לבין עצמה,
לא מסוגלת להגיע להחלטה. כל יום היא הייתה משנה את דעתה לפחות
פעמיים, כל שבוע היא הייתה בטוחה שזהו, עכשיו היא יודעת מה היא
רוצה, ולמחרת זה היה משתנה. רק כשדוד שלה הושיב אותה לשיחה
וניסה לשכנע אותה היא הצליחה להגיע להחלטה. דוד שלה כל הזמן
אמר לה "את לא יכולה". זה כל כך הכעיס אותה, שהוא חושב שהוא
יהיה זה שמחליט בשבילה, שהוא בטוח שמה שהוא אומר לה לעשות היא
תעשה. הכעס הזה דרבן אותה, דחף אותה מבעד לכל החומות שהקימו
האנשים מסביבה, דרך כל הבקשות והתחינות והכול. הכעס הזה הביא
אותה לעזה.
ועכשיו הכעס הזה לוקח אותה לתאילנד. תיק, מונית, שדה תעופה,
בדיקה ביטחונית, ביקורת דרכונים, עלייה למטוס, כיסא. שם היא
התעוררה, על הכיסא בשורה 34 של המטוס של אל על. היא הסתכלה
מסביבה, היא אף פעם לא הייתה במטוס. זה היה קצת מפחיד, הצפיפות
המוזרה הזאת. היה בזה משהו מוכר, אבל היא לא הצליחה לזהות את
זה. משהו במבנה, בסדר, בצורה שבה הכול היה מאורגן, נתן לה
תחושה מוכרת, אבל היא לא הבינה למה ומאיפה. ואז היא זיהתה את
זה. הם ישבו בשלשות. שורות - שורות של שלשות. כמו במסדר בוקר.
גם הריח, זיעה מעורבבת באוויר ממוחזר ואוכל תעשייתי, התחבר לה
לריח של החדר אוכל. היא מסוגלת לעשות את , היא טסה לתאילנד.
ההתרגשות התחילה לבעבע בתוכה. הראש שלה התחיל להריץ כל מיני
תסריטים על הטיול שלה בתאילנד, ולשמחתה, כולם היו חיוביים.
הגוף שלה אולי היה עדיין במטוס בישראל, אבל היא כבר הייתה
בתאילנד. היא חגרה את החגורה כשהאורות נדלקו, הקשיבה לדיילת
שהסבירה על פתחי החירום ומה צריך לעשות במקרה של נחיתת אונס,
וכל הזמן הזה ניסתה לדמיין את החיוך הענק על הפנים של אורטל
כשהיא תפגוש אותה בשדה תעופה. הרצון שלה להגיע לתאילנד היה
גדול רק במעט מהרצון שלה לראות שוב את החברה הכי טובה שלה.
הטיסה הראשונה בחיים שלה לא הייתה חוויה טראומתית בכלל. כולם
הדאיגו אותה בקשר לטיסה סתם. האוכל לא היה גרוע כמו שאמרו, וגם
המטוס לא רעד כל הדרך כמו שהזהירו אותה. אחרי ההמראה היא ביקשה
מהאיש שישב לידה להתחלף איתו במקומות, כי היא רוצה לשבת ליד
החלון. בהתחלה הוא לא כל כך רצה, אבל אחרי שהיא חייכה אליו
ואחר כך עשתה לו פרצוף עצוב הוא הסכים. הטריק הזה תמיד עבד לה.
היא עוד לא פגשה את האדם, יותר נכון את הגבר, שמסוגל להגיד לה
לא אחרי דבר כזה. אחד החברים שלה אמר לה פעם שיש לה מזל שיש לה
פנים יפות אחרת כבר ממזמן הוא היה מפוצץ אותה במכות. היא לא
ידעה אם להתייחס לזה בתור מחמאה או עלבון, אבל את המשפט היא אף
פעם לא שכחה. את החלק הראשון של הטיסה היא העבירה בבהייה
בשמיים והעננים שהמטוס חצה בקלילות מפתיעה. היא הרגישה מהופנטת
על ידי המראה המדהים הזה של לראות ענן מלמעלה. גם התכלת החזק
של השמיים ריגש אותה, לא להזכיר בכלל את התרוממות הרוח שהיא
הרגישה כל פעם שהמטוס נכנס לתוך אחד העננים. בשלב מסוים, בלי
שהיא הרגישה כמעט, העיניים שלה התחילו להיעצם והיא שקעה בשינה
מלאה בחלומות על שמיים כחולים וענני קטיפה מלטפים. היא התעוררה
רק לקראת הנחיתה.
הטייס ביקש מכולם ליישר את המושבים, לסגור את המגשים ולחגור
חגורות. הוא סיפר להם כמה חם בתאילנד ואמר להם מה השעה
המדויקת. זה היה נחמד, כאילו אפילו כאן יש מי שדואג לה, אפילו
כאן יש מי ששומר על הסדר. התחושה הזאת השתנתה מהר מאוד. שדה
התעופה היה המקום הכי כאוטי שהיא ראתה בחייה. מאות אנשים
שהולכים בעשרות כיוונים, ולאף אחד מהם לא אכפת ממנה. היא אף
פעם לא הרגישה כל כך חסרת אונים וזרה כמו באותו הרגע. היא לא
ידעה לאן ללכת, היא לא ידעה מה היא אמורה לעשות עכשיו והשלטים
מסביב רק בלבלו אותה עוד יותר. היא ידעה שהיא אמורה לעבור
בדיקת דרכונים ולקחת את התיק שלה, אבל לא באיזה סדר. היא שוב
התחילה להילחץ. אחרי כמה דקות של עמידה במקום היא החליטה
שהפתרון הכי טוב יהיה לעשות את מה שהיא תמיד עושה במצבים כאלה.
כל פעם שהיא נתקלה במצב דומה בעבר, שבו היא תקועה, ולא יודעת
איך להתקדם, היה לה פתרון קבוע, היא ביקשה עזרה. "פתרון חדשני
ומבריק מאין כמוהו", היא צחקה על עצמה. היא מוצאת בנאדם שנראה
לה שיהיה מסוגל לעזור לה, ונדבקת אליו עד שהוא עוזר לה בכל מה
שהיא צריכה. אם צריך היא מתחנחנת, אם צריך היא מתחננת, אבל
בסוף היא משיגה את מה שהיא רוצה. ועכשיו, כל מה שהיא צריכה זה
למצוא את הבנאדם שיעזור לה. היא הסתכלה סביבה על האנשים
בטרמינל הענק והמבולגן. היו שם משפחות עם ילדים קטנים ורועשים,
היו שם אנשים בחליפות שנראו מאוד נחושים וממהרים, היו שם
טרקרים עם תיקים ענקיים על הגב ומראה מוזנח שהלכו לאט ובאדישות
לכיוונים שונים. אף אחד מכל אלה לא נראה לה מתאים. גם האנשים
המקומיים, בין אם הם עובדי הנמל או נוסעים, לא נראו לה
מתאימים. הם ידעו בדיוק לאן הם הולכים ומה הם עושים בצורה של
החלטיות מדויקת שנראתה לה מאוד מכאנית. היא לא חשבה שהם יעזרו
לה או אפילו יבינו אותה, למען האמת היא הייתה בטוחה שהם יצחקו
עלייה וימשיכו הלאה. ואז העיניים שלה נתקלו באדם המושלם.
הוא היה צעיר, היא חשבה שהוא מבוגר ממנה רק בכמה שנים, גבוה
ובלונדיני. הוא היה הרבה יותר רגוע מהאנשים בחליפות אבל הרבה
יותר מטופח מהטרקרים. היה משהו בצורה שבה הוא עמד והתנהג
שהקרין המון ביטחון, והיא ידעה שהוא מושלם בשבילה. חוץ מזה הוא
גם היה מאוד יפה, והיא חשבה לעצמה שאם זה יהיה הבנאדם הראשון
שהיא מכירה בתאילנד, מצבה לא רע בכלל. היא החליטה לגשת אליו
ולנסות לשכנע אותו לעזור לה. כשהיא הייתה באמצע הדרך אליו הוא
שם לב שהיא הולכת לכיוונו וחייך אליה, זה היה סימן טוב. כשהיא
הגיעה קרוב מספיק הוא בירך אותה לשלום באנגלית, עוד סימן
מצוין. אחרי פחות מחצי דקה של שיחה זריזה הוא הסכים לעזור לה
בכל מה שהיא צריכה, כולל למצוא את אורטל אחרי שהם יסיימו את
הסידורים בנמל. היא הייתה כל כך שמחה שהיא אפילו לא שאלה אותו
מאיפה הוא או איך קוראים לו.
קראו לו הלמוט והוא היה הולנדי. היא צחקה ואמרה לו שהיא תמיד
חשבה שהלמוט זה שם של שוודים במקרה הטוב, או גרמנים במקרה הרע.
הוא אמר לה שהוא מסכים איתה שלהיות גרמני זה באמת די רע,
ושניהם צחקו. מסתבר שהיא והלמוט היו על אותה טיסה ביחד. הוא
מגיע לתאילנד מישראל. הארגון שהוא עובד בשבילו שלח אותו
בשליחות עסקית לישראל ובתמורה לעבודה הטובה שהוא עשה שם, הם
הסכימו לשלוח אותו לחופשה קצרה בתאילנד. היא רצתה לשאול אותו
מה הוא עושה, ובשביל איזה ארגון הוא עובד, אבל הם בדיוק הגיעו
לביקורת דרכונים. אחרי שהם עברו אותה, הלמוט הוביל אותה ישירות
למסוע המזוודות הנכון. בתוך דקות הוא עזר לה למצוא את התיק
שלה, מצא את המזוודה שלו וכיוון אותה אל המקום שבו היא הייתה
אמורה להיפגש עם אורטל. בסוף הוא אפילו נתן לה את המספר פלאפון
שלו ואמר לה שכול דבר שהיא צריכה, היא מוזמנת להתקשר אליו. הוא
נפרד ממנה בחיבוק והלך לכיוון השירותים. היא הלכה לכיוון שבו
הוא אמר שאורטל תחכה לה.
ההבעה על הפנים של אורטל הייתה בדיוק כמו שהיא דמיינה. החיוך
שלה, שנמתח על כל הפרצוף, היה בדיוק אותו חיוך שהיא חייכה אליה
אחרי שהיא ארגנה לה את מסיבת ההפתעה ביום ההולדת האחרון של
אורטל. היא עבדה על מסיבת ההפתעה במשך כמה שבועות, הביאה למקום
וזמן אחד את כל החברים של אורטל מבית ספר, מהצבא ומהשכונה. זה
היה כמעט כמו מבצע צבאי חשאי, והיא נהלה אותו בצורה מוצלחת
מאוד. היו שם כל האנשים שאורטל אוהבת, כל המאכלים שאורטל
אוהבת, כל המשקאות שאורטל אוהבת ואת המוזיקה שאורטל אוהבת. זאת
הייתה השקעה עצומה, אבל הכול היה שווה את זה כשאורטל חייכה
אליה את החיוך המאושר הזה שלה. החיוך הזה עכשיו נתן לה את
התחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות. היא ואורטל בתאילנד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.