עכשיו פתאום נזכרת בך, עכשיו, כשדמותך כבר רחוקה.
עכשיו בוכה בשבילך, בכי שזולג מעיניי כמו מטר ביום חורף.
תחושה של פיספוס ושל אובדן.
תחושה שתמיד תישאר באוויר כל רגע שיזכירו את שמך.
שנים שידעתי שאתה שם ולא ידעתי מה לומר.
שנים שאהבתי שאתה שם, ולא אהבתי "כמו כולם".
וכשהלכת עם שיירת מלאכים בודדים שחיפשו קצת חברה, הלכת וחלקנו
הלכו עימך.
החיוך שנצץ, ועיניים שמחות נותרו בתמונות, כתבות, הנצחות. ואני
זוכרת.
יום אחד בשנה, ועוד יום, ועוד, ונזכרת ברגעים שפיספסתי בלית
ברירה.
וברגעים שהייתי צריכה תמיכה עמדת כמו אביר במשימה.
אתה ורק אתה, אמרת את המילה האחרונה.
אז  שותה קצת יין לכבודך, שרה שיר, נושאת תפילה ומקווה שאתה
שומע.
בוכה לפעמים, אך נשארת חזקה כמו שהיית.
עומדת זקוף כמו שעמדת.
ושרה את השיר שאהבת...