הצפירה.
עצירה.
עוצמים עיניים, רואים רק שחור.
אחרי שתי דקות, של מחשבה,
פותחים עיניים, כולם בלבן צחור,
אז חושבים- יש עוד תקווה.
מתחיל הטקס, הקהל כבר מורגל;
אנשים עומדים, מקריאים עוד פסקה,
סיפור חיים, של חייל שנפל,
שרים עוד שיר שחודר לנשמה.
לקראת הסוף, כולם נעמדים,
מתחילים לשיר, כקול אחד,
'התקווה', יודעים בעל-פה את המילים,
אפשר כבר לדעת- אתה לא לבד.
הטקס תם.
הדמעה שם.