לטבוע עבורך
כמו לצוף
גם תחתית הים
לא מרצף נמוך מספיק
בשבילך.
את נתונה ברגעים בהם
מאבדת מכמיהתך לפרוח
ואולי
את רדופת פחדים
לשווא.
את ממששת עורך
ומקווה שלא להיתקל
בפצעים
אך מחוספסים הם מידי
ושוב כף ידך נוגעת
בפצע שלימים הפך צלקת
לא הגליד לעולם.
את רואה
חלקים ממך
שלעולם לא יוכלו להתנתק
שוב
לשונך טועמת
מליחות של דמעה נטושה.
רצונותייך קשים כמו סלע
אך צרים מלהכיל רגשות אשם
והפצעים,
אין הם מתירים לאחר
ללטף בנעימים את גופך
כי הם שם מבעוד מועד
לא ניתן להסירם
או להסתירם.
אז ודאי תמתיני
ליום המיוחל
מדוע זה שממתינה את
רבות
ואין הוא טורח להופיע
אין הוא טורח כלל.