בשקט וערמומיות לא אופיינית לה היא יצאה מחדרה. עברה את
השירותים והגיעה לסלון.
בשבריר השנייה המזערי של הצלילות ניסתה להבין מה לעזאזל היא
עושה, אבל החוויה הזו הסתיימה מהר.
בעודה מהלכת בבית ללא מושג קלוש מה היא עושה או למה בכלל,
ניסתה לחשוב מבעד לכאבי הראש שהטריפו אותה.
העיניים ספק פתוחות ספק לא, מנסות להסתכל ישר לנקודה כלשהיא
שכלל לא הייתה שם, איזה לכלוך באוויר הצחיח שלא היה קיים.
היא הייתה חייבת לעצור ולשבת כשהסחרחורת תקפה אותה בפתאומיות
מציקה; כשזה קרה היא עצמה את עיניה באינסטינקט מטופש וחסר
תכלית.
כמה מראות עברו בעיניי רוחה... אני לא יודעת מה, היא לא נותנת
לי להמשיך לר -
אה, לא חשוב, היא נפתחה שוב.

המראה הכי בולט והכי ברור מכולם, שתפס מקומותיהם של מראות
אחרים שרצו לצוץ גם כן, היה של משהו קצת קשה ואולי אף מגעיל
לפענח.
הוא כלל בתוכו פרפרים שחורים, כובע של מכשפה מרופט ומאובק,
בקבוק יין מנופץ וגופה של חיה-לא-מזוהה.
לא, סליחה; משהו שהיה הכלאה בין אדם לחיה-לא-מזוהה.
זה היה מכוער, אבל היא פקחה את עיניה לפני שהספיקה להיגעל; היא
אפילו לא הבינה מה פשר הדבר.

שעה מאוחר יותר היא נזכרה שאכלה חתול מעוך ברוטב אגוזי מלך,
אבל עדיין לא בשכרותה - וזו הייתה אחת הסיבות לסניליות הרגעית
- או במשהו שהיה קשור בפרפרים שחורים.

הספה שבדרך כלל עטתה צבע סגול ארגמני מחריד הייתה עכשיו
לברזלים מעלי עובש וחלודה. היא לא זכרה שום אש, היא אפילו לא
קלטה שום קשר לאש בהבזקים הארורים.

מהמטבח יכלה להריח את היין האדום שנשפך על השטיח העשוי מקשמיר
ועליו רקומות צורות של פרפרים... בצבע שחור.
היא נשכבה על השטיח בעודה צוחקת בקולי קולות, ובין שיהוק לשני
קברה את עצמה עמוק יותר בתוך ערימת הפרפרים.