כנען היה כלב שחי בארץ הכלבים.
לכנען לא היו הרבה חברים, לא מסיבה מיוחדת,
הוא פשוט אהב להתבודד,
הוא הרגיש כלב שונה מכולם, העיניים שלו נראות בוכיות תמיד,
זה היה המבנה שלהם, תמיד חשבו שהוא עצוב,
ראו אותו בתור "עצובי המתבודד"
הוא בקושי הראה את פניו ופגש כלבים, קרבתו לאנשים הייתה ליד
דלת ביתם,
כנען עבד בתור דוור,
בכל יום היה מביא לכל שכניו הכלבים את הדואר שלהם,
כנען גר בבית קטן באמצע העיר, היה לו סלון , חדר שינה צנוע,
וגם עוד חדר שהיה בעצם המרתף,
המרתף היה חדר מרצפה המורכבת מסוגי לבנים וקרמיקות שונות,
עליהם היו כתמי צבע, וכך גם על הקירות, המרתף היה סטודיו.
התחביב האהוב על כנען היה לצייר,
הוא אהב לצייר מדמיונו ,עוד דבר שהוא אהב לעשות הוא לנחש איך
נראים הכלבים להם הוא מביא את הדואר, למשל הוא שם לב לשמות של
מקבלי הדואר וסוג המכתבים, כאשר ראה מכתבים מבית הספר או מצה"ל
הבין שזה נערה מתבגרת, שראה חשבונות הבין שזה לאבא כלב...
גם לפי הכתבי עת ניסה לנחש את אופי שכניו.
הוא שילב את עבודתו עם הציור, היו לו ציורים שלמים שנקראו
"משפחת מולים" "משפחת ריקין" וכך הלאה.. הוא תיאר את הדמויות
בציורו לפי דמיונו,
הסטודיו היה עמוס בציורים שלו.

בוקר אחד הלך כנען להביא את הדואר למשפחת "שין" ,
הוא היה בטוח שגר שם זוג נשוי ,
כאשר שם את המכתב לשמעון , נפתחה הדלת,
דרכה יצאה פודלית יפייפיה , פרוותה הייתה לבנה כשלג,
וסרט ורדרד היה קשור על שערה.
"את בטח שמרית...זה מכתב לבעלך." גמגמם כנען.
"תודה" ענתה שמרית וצחקקה לעצמה.
כשכנען הסתובב להמשיך בעבודתו שמע קריאה לעברו:
"דרך אגב...הוא לא בעלי " שמרית אמרה לו, חייכה וסגרה את
הדלת.
כאשר חזר כנען הביתה, לא יכל להפסיק לחשוב על שמרית,
אבל לא היה לו אומץ לדבר איתה פנים מול פנים שנית, הוא היה
כלכך פחדן...
לכן, החליט שאת הדואר של משפחת שין הוא מביא בבוקר מוקדם בכדי
ששמרית לא תצא החוצה במקרה והוא יאלץ להיכנס לדו שיח מביך, הוא
העדיף להימנע מכך.
וכך עבר חודש, חודשיים.

כנען חזר לביתו לאחר חילוק הדואר, לפתע ראה משהו מבצבץ מתיבת
הדואר שלו... כיצד זה יכול להיות? הרי הוא ממיין את הדואר, ואת
הדואר של עצמו הוא לוקח.
כנען חיפש מתחת למיטה את המפתחות האבודות של הדואר
עד שלבסוף מצא אותם בשולחן עליו מונח הרדיו.
כאשר פתח את המכתב שהיה מונח בתיבת הדואר שלו, הופתע לגלות
מספר תמונות שלו, מוצלחות למדי, בזוויות שונות,
מצד אחד הוא התלהב, יכל להכין מהן דיוקן עצמי,
אך מי צילם את התמונות הללו? זה קצת מלחיץ.
הרקע בו עמד כנען בתמונות היה לו מוכר, הוא ניסה להבין,
אך לא עלה בראשו שום רעיון היכן זה.
בתחתית המעטפה היה כתוב "פגוש אותי במזרקה בשעה 17:00".
השעה הייה 16:30 , וכנען לא ידע האם עליו ללכת, להראות את
פרצופו בפומבי? הרי הוא לא אוהב להתעמת עם כל האנשים, וכל הרעש
שיש שם.
אך הוא לא יכל לעמוד בפני הסקרנות, נכנס הביתה להתקלח ומיד יצא
אל המזרקה.
השעה הייתה 17:05 ולפתע שמרית הופיעה,
כנען החל להסמיק.
"אל תאמר דבר " אמרה שמרית וקשרה את עיניו.
היא לקחה אותו לביתה אל המרתף, (צורת ביתה היה בנוי בדיוק כמו
ביתו של כנען) כאשר הסירה את המטפחת מעינוי של כנען,
נגלתה מול עיניו גלריה מפוארת של תמונות.
כל כך הרבה אנשים במצבים שונים בחייהם,
הוא ראה משפחות בשוק, ילדים יושבים בכיכר, והוא זיהה אותם הם
באמת היו דומים לאנשים בציוריו,
אבל הם לא היו הפעם רק אנשים שקוראים את מגזין העת שנשלח
אליהם, הם היו אנשים מחיוכים, שבילו, ששיחקו...
בצד שמאל של הגלריה ראה מספר תמונות שלו, שבתמונות הללו כמו
בתמונות שמצא בתיבת הדואר שלו, הוא נראה מכניס את הדואר אל
תיבת הדואר של משפחת שין.
הוא לא היה מצולם משחק, מחייך, הוא צולם עושה את אותו הדבר בכל
פעם.
ומאותו רגע הוא הבין מה עליו לעשות בחייו.