היא ידעה שזהו. הגיעה זמנה.
החברים שלה תמיד אמרו לה שהיא רעה. שהיא צוחקת על אנשים
נחמדים. אבל היא לא האשימה את עצמה בכך. היא אמרה שאין מה
לעשות נגד זה. היא פשוט נולדה עם היצר הרע הזה שתבוע בה.

כשהייתה בת שנה, תמיד צחקה על אנשים נכים או עיוורים, כמו
לדוגמא התשדיר שבטלויזיה, עם כלב הנחייה השחור אשר בעליו עיוור
כמובן ומה סה"כ הוא רוצה? להגיע לקומה 8. אבל הוא לא מגיע. היא
תמיד גיחכה לעצמה: פעם בלב, פעם בפומבי.

אבל מה, היא תמיד ידעה שאופיה הרשעי הטמון בה, ישפיע עליה
לרעה, כשתגדל. מה ז"א כשתגדל? כשתמות! הכל יתנקם בה.
היו אומרים כי שמורה לה חלקה קטנה בעולם הבוער הזה שכולם
מפחדים ממנו. חלקה חמודה כזאת, ליד עצי הפרי, ועם 4 כיווני
אויר.

הייתה המורה להיסטורה, חביבה כזו, אבל היא איננה הייתה יכולה
שלא לשים לב לחיצוניות שלה. אבל אתם יודעים מה? מילא מורים!
מילא! אבל ההורים שלה! על ההורים שלה היא לגלגה! היא הייתה שמה
פס על כולם! לא היה איכפת לה בכלל מה יהיו התוצאות הכרוכות
בדבר, העיקר שהיא נהנית מעצם הגיחוך...הלעג הזה...הצחוק
הזה... כל עוד זה עשה לה טוב לא היה איכפת לה מכלום.

נראה לי שכשהיא היא נרצחה, עדיין צחקקה. תמיד היה הצחוק המרכז
של חייה. כשכיסו אותה בתכריכים החיוך היה עדיין מרוח על פניה.

אף אחד אינו יודע את סיבת הרצחותה, הוא נשאר וכנראה תמיד יישאר
בסימן שאלה. למרות, שהיו לה שונאים רבים.

כמעט ואף אחד לא בא להלוויה שלה, שלמרבה הפלא, חל בפורים. ממש
אחרי חג הפורים. יש שאמרו כי ככה נועד- והיה ידוע לכל שהחג
האהוב עליה יותר מכל חגי א"י הוא פורים.



כשהגיעה סוף סוף לחלקה שלה, שהייתה מוכנה מבעוד מועד, הייתה
שלווה מתמיד. החיוך כרגיל היה על פניה. חשבה היא לעצמה:"סוף כל
סוף...עכשיו אני אהיה .....עצובה....מרירה...בודדה"
לפתע, ראתה את האיש העיוור מהפרסומת, ורואה שהוא מחייך לעברה
ואומר:" קומה 8???  קומה 8???"
היא ידעה שתמשיך לצחוק......וללגלג....עוד הרבה הרבה
זמן....היא נרדמה ....ועל פניה...חיוך.