אני מבלה הרבה במחיצתך, ככל שאני ואתה מתקרבים יותר וגילויי
אנושיות
מבצבצים תחת הפעולות הפשוטות ביותר,
האכזבה שאולי והכל ייגמר מתריעה אותי, רק בגלל שאם אכן היא
תתבצע
לא רק שאאבד חלק מזמני היקר, אאבד בנוסף לכל שמץ של מוזה כנה
לאותם שירים היסטריים.
אתה יונק ממני, בדיוק כמו שאני משרטטת עם הקמטים הצרים שעל
השפתיים העגמומיות שלי
פטמה על העיניים של כולנו.
החוויות שאני צוברת, כל משאבי הרוח האנושיים שאני מקבלת על
עצמי כאילו הייתי ראויה לכך
אין ספור הפעמים שהצתתי בזדון את הסיכויים להיות מאושרת, רק
כדי להתייסר כמה
מגוחכים נראים חיינו, דרך הפה של הריקבון,
השממה הצחיחה של הזמן מכסה כמו ערפל דחוס את צמרות העצים
ברחוב,
ובקרוב- כל אותן חיות שלא הספיקו למצוא מקלט, עלולים להיות
בבעיה גדולה,
כשהכל מתבהר וכולם יוכלו לראות את עיניהם המפוחדות רוקחות
כדורי הרגעה
לשכנים, שתמיד אצלהם הכל כשורה:
לפעמים אני תופסת אותו, מסתכל עלי כאילו משהו לא כשורה
צר לי לבשר לו את החדשות המסעירות, שכעת והוא לכוד כמו טיגריס
בכלוב מחניק-
הוקל לו, הוא יכול לומר לי שעל ליבו,
אך כל מה שאני עושה הוא להרים את שערי מהמצח כמו תריסים
מתקלפים בשיכון עלוב,
ולפתוח לו את המקלט שידע היכן להתחבא כשהמלחמה תגיע לבסוף.
אני צמאה אליו, אל הידיים הקטנות שנראות בלילה כמו צבתות
שמרגישות כמו עור חלול.
אל השיער התפוח, העיניים שמזכירות חריצי דואר.
העדינות בה הוא מלפף את עצמו סביבי כמו צמח מטפס,
אני קיר ישן ברחוב צר באיטליה העייפה
אני שפה רהוטה שמבינים אותה רק כשמאוהבים.
ההתאהבות, מין גסיסה איטית ומחושבת שנראה ואי אפשר לתת עליה את
הדעת,
מגיחה ומנערת אותך מכל אותם פיקדונות שחסכת אחד לאחד,
אם תחזיק את עצמך לבד.
אני מרגישה כה מיותרת בעיניך רק בגלל שבתוך קו האופק שלי,
המכונה על ידי גדולי הספרות כאהבה
אין שום מחאות, אין עיוותים, אין התחכמויות מיותרות
רק בקרים חלוצי היגיון, רק אותם כרטיסים דקים שנכנסים בחריצי
העיניים כדי לשלוף כסף
לבוטיק הארוטיקה המוזרה.
קרניים קוצניות בגילוח אחרון של שקט
ואתה מנקה את שאריות הבוקר מפניך, כמו בובת מריונטה
מושיט ידך לבטני,
מת בו במקום.
