היתה זו עת ערבית עצלה, ונשלחתי לאחת מאותן משימות של חול -
להביא לביתי את הדואר מהתיבה שנמצאת במרחק מה.
היתה בי לפתע נימה של רגש מרומם, ומיהרתי לשלשל רגל רגל לסנדל
- והן נשאוני מעבר לדלת - א-ל עולם.
מהלכת אני בשעה המופלאה של היום, השעה שלאחר שקיעת החמה, אך
טרם נראו בה כוכבים. אור שאינו אור, וחשכה שעדיין אינה מתעצמת
לשחור. כל כולי פוסעת באושר קסום, איני כפופה עוד - כולי גאה
ומרוממת ורגלי נושאות אותי עוד ועוד בקצב מדוד, איטי, עצום
ומתגבר...
בחרתי לפסוע בדרך האהובה עלי מכל - מעין שביל מרוחק מעט ושומם
- המשקיף א-ל יופי, ובכל פעם שמציץ אתה בו - דומה שלא פגשת
מימיך יופי נשגב שכמותו.
תחילה - נראו למרגלותיי שיחים ירוקים - מלאי נפש, ומשם נפרשו
לעיניי מרבדים של שדות צהבהבים, יתומים. ולפתע - מעל להם -
נגליתי למפל של הרים וגבעות - ואורות מנצנצים מבתים מרוחקים -
וכל הר וגבעה כמו צבועים בצבעם הייחודי, שאינו דומה להרים
המקיפים אותם. שמיים - מכסים ככיפה את כל הארץ שמטה ועוטפים את
יצירת הבורא, כאם את עוללה, בשמיכת עננים מופלאה וורדרדה.
גופי העטוף שחורים עומד ניצב מול יופי נשגב, הומה אור בחשכתו,
ועיניי, מוכות אימה ומטושטשות מעט, ללא הזגוגית המאוסה,
מרצדות, ומבקשות לראות עוד ועוד - נועצות מבט ארוך המבקש
לראות, להבין - ואין.
כולי מוכת ברק מהלכת א-ל תיבת הדואר ומתפללת שאיש לא יראני
באותו ברק שדבק בי ובזיו פני המאירות - כי דומה שראיתי עולם
ומלואו בנוף השכיח, שנמצא פסיעה ממקום משכני.
מהלכת אני בשובי - בתחושה שהמראה הסיר כל דאגה מלבי, פוסעת א-ל
פתח ביתי והבית מואר באור זר ומופלא ואימי נראית כה רכה וחיוך
מבולבל על שפתיה: "מה קרה?" - ואני, מבוישת, רק מחייכת חיוך
מסתורי - כי איש לעולם לא ידע רזי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.