היא סתם עמדה לה שם, היא הייתה קצת שמנמנה.
היא הייתה לחיבור בין מכשיר רב פעלי שכל אדם לא היה יכול
בלעדיו - למזלו יש לו שניים כאלו, עמדה לה שם בצורתה המוזרה
וחיברה בין המכשיר לגוף.
עמדה לה שם ונחה, כאילו אין לה שום תפקיד בעולם - אך תפקידה כל
כך ברור מאליו שאיש כבר לא התייחס לחשיבותה.
היא הרגישה שהיחידים שאי פעם הבינו אותה היו פסלים שתמיד ניסו
לעשותה למושלמת.
גם הם - היחידים "שהבינו אותה", לא קיבלו אותה כפי שהיא.
תמיד רצו לשפר אותה ולא הסכימו לתת לה לחשוף את עצמה כפי
שהיא.
היא הרגישה רע עם עצמה לאחר שראתה איך הפסלים "שיפצו" אותה כפי
שעושים לדוגמניות שאינן מספיק יפות או רזות.
לפתע הרגישה את הצורך לקחת את חייה שלה. היא ניסתה, אך בכל פעם
ראתה שמשהו מונע ממנה.
ולפתע הבינה שמעולם לא שלטה בעצמה.
כך נידונה לחיים שלמים של חוסר שליטה ועצב.
פתאום הבינה שאם לא היתה דנה עם עצמה על רצונה,
הייתה ממשיכה לחיות חיים שלווים
ונהדרים של מכשיר...
חייה של כתף... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.