(I)

ילד. בן כמה הוא, אולי עשר? אחת עשרה? "ילד מלומד", הוא היה
משוכנע שלהקת כוורת שרה עליו. לילה. ההורים הלכו, ודאי להתארח
אצל חברים, ישובו יותר מאוחר, אבל הוא כתמיד חושש שלא יראה
אותם שוב. כתולעת ספרים מזדחל אל מיטתם, חוסה בחמימות הסדינים
והדפים. ספר, ודאי מהספריה העירונית, או מספריית בית הספר,
ממתין בסבלנות ליד המיטה, ודאי בצד של אמא. ספר עברי, ובו שני
סיפורים, מלאים אויר לילה תל-אביבי דחוס. ובסיפור הראשון, שני
גברים. אחד מהם איש משפחה, ודאי במסע עסקים, והשני לא. שני
גברים ישראלים, נתקלים זה בזה באירופה, אולי בונציה? הילד כבר
מזמן לא זוכר את הפרטים, את הרכבות שנפגשו בחשיכה, את הפיתוי,
את המרירות המתוקה של אותה אפיזודה כה קרובה וכה רחוקה. רק
שברי משפטים הוא זוכר. "כאב לו כשהוא נחדר", סיפרו הדפים על
איש המשפחה. ידיעה חדה מסכין, שהלילה האירופאי ההוא סימן את
סוף חייו כפי שהיו, הניח אותו על מסילה ידועה מראש של זוגיות
שברירית של גברים, שאחריה יכול לבוא רק חיפוש נואש בגנים אחר
רגעים גנובים שישאו עימם אשליות של אהבה. הילד בולע את כל
הספר, לא מניח אותו מידיו, והנה כבר קרובה השעה שבה יחזרו
ההורים, קרובה לסופה החרדה ההיא הנשנית, אבל הודאות הקרה
מתגנבת מאותו לב באירופה אל תוך הבית הרמת גני, ומתיישבת לה
בתחתית גרונו של ילד מלומד.

(II)

פגשתי אותך אחרי שאהבת חיי מתה. שעה מאוחרת בליל קיץ חם, שנינו
בצ'אט, נוגסים בשעות הריקנות שלאחר פרידה. היית נחמד,
אינטיליגנטי, צעיר, מוזיקאי, רהוט, מכאן וגם לא מכאן. עברו
שבועות עד שנפגשנו, אנשים עסוקים, דיברנו הרבה, וכשהבנו במאוחר
שאף פעם לא שאלנו אחד את השני "איך אתה נראה", החלטנו כבר
להשאיר את המצב כמו שהוא עד שניפגש. הפתעה, באמת היית חמוד.
המשכנו לקחת את הדברים לאט. הפגישה השלישית הובילה אותנו
מ"קפקא" לפאב על החוף ליד המרינה. מכאן לשם שתית הרבה ג'ין עם
טוניק, ואמרת לי שאתה ממש ממש מחבב אותי. הלבבות פעמו, וכשקמנו
אמרתי לך שנחזור למכונית דרך הגן. איזה מזל, העליה מהחוף היא
תלולה, והנחתי את ידי על גבך כדי לתמוך בך. איזה מזל, נכנסנו
לגן והיה חשוך וקצת מפחיד, ומי יודע איזה טיפוסים מסתובבים שם,
ושמחת כששמתי יד מרגיעה על כתפך. איזה מזל, כשהגענו לקרחת הגן
אמרת לי "היי", ועצרנו, וסובבת אותי אליך, והתנשקנו שם בעמידה
כאילו אין מחר, וכאילו אין עיניים משתאות ומקנאות בין השיחים.
המשכנו להתנשק כל הדרך למכונית ולבניין שלך ולדירה. איזה מזל,
ההורים שלך לא היו בארץ, והמיטה שלך נפתחה, והבגדים התקלפו.
כמה חבל, כשנגמר שאלת אותי: "חשבת עליו כשעשינו את זה?" ולא
הבנתי שאני לא, אבל אתה דווקא כן.

(III)

אחרי שהוא מינה את עצמו לחבר שלי, התחלתי לקחת אותו לתור את
העיר הגדולה. בשבילי, העיר היא בתי קפה ופאבים. בשבילו, העיר
היתה שני בארים שמוכרים אוירת סקס מפלסטיק, והגן. אז הסתובבנו
בגן, ואני, כמה אופייני, רציתי לחלוק איתו שם על הספסל את אויר
הים הקריר ואת הסיפורים שלי, וידי החליקה על ידו. הוא תהה אם
השלושה ההם שם חושבים שהוא חמוד, ואם הם היו מתחילים איתו,
והציע שנעשה עוד סיבוב.

(IV)

לילה צונן בגן, שני בחורים משוטטים יחד. הם בני אותו גיל בערך,
ובכל זאת. האחד, כילד בחנות סוכריות פלאית, מנסה לפענח מה
בדיוק קורה בתוך פסל האבן הגדול, ובאיזה סיפוק מעוניינים
האנשים והיכן הם בדיוק מוצאים אותו. השני, הוא הילד המלומד ובו
בזמן האבא שפתאום מרגיש כל כך עייף מלשחק. אחד הולך לפסוע ליד
האשליות שוב, השני נותר בפינת המשחקים, משתרע על רשת
כחולה-צהובה של חבלים עבים. הוא מתחיל להתרגל לבדידות, מפקיר
את גופו לצינה, צופה בירח המלא המפלח את שמי הילטון, כאשר הוא
רואה את בן זוגו ללילה פוסע, גבו השחור מתקשת עם כל צעד חינני,
כריות רגליו צחורות וחרישיות. "קססססס", הוא מזמין-לא-מזמין את
החתול, סתם כך מתוך הרגל. אבל החתול דווקא מתקרב ללא היסוס,
מקפץ בקלילות מבין החבלים אל חמימות החזה האנושי, מתכרבל
בשלווה ונרדם. ופתאום נדמה כאילו הזמן נעצר, והחבורות שנכנסות
לגן פוסעות בעולם אחר, לא בזה שאיש וחתול שרועים בו מול ירח.
וכאן אני נזכר במשהו לפתע, ופותח ספר ישן ואהוב, ומוכן לגלוש
למלודרמטיות מופרזת רק בשביל לסיים באותו המשפט: "בכל אשר ילכו
ובכל אשר ימצא אותם בדרכם, במקום ההוא הקסום ברומו של יער תמיד
משחקים יהיו ילד קטן ודובו".