11.4.06

תנשמי.
הציפורים כבר לא מציצות אלייך בלילה.
מתחם של עצים סביבך, אוירה כ"כ פסטורלית.
הציפורים כבר לא מציצות אלייך בלילה.
את יכולה לישון בשקט.
זו רק הרוח.
את כ"כ עייפה, כאילו בחיים לא הרגשת עפעפיים כבדות.
הכול כ"כ רחב, פתוח.
הכול זר, חדש.
אל תדאגי, גם זה בסופו של דבר יהיה מתורגל ורגיל.
תנשמי.
רק כמה דק' לבד, אח"כ את תהיי מוקפת אהובים.
דפיקות הלב יצטמצמו לנקישות רגלייך בהליכתך לחקור את הסביבה.
את שקעת בדשא.
הבוץ גילה לך כי רק אתמול ירד שם גשם.
הוא כ"כ טבעי ורטוב.
הרגשת את החום של השמש שבא בגלים, מדי פעם משבי רוח מעט
צוננים.
את לא הזעת!
תנשמי.
קטפת לך מספר פרחים, מתוך בררנות.
שזרת לך זר.
שכחת לשים אותו על ראשך, כי שם כל מטרותייך נעלמו, נמוגו,
התפוגגו.
לכן קרעת את עלי הכותרת של הפרחים המצויים.
דקלמת לך עוד אחד מהמשפטים שלך.
חשבת על רגע טהור שהיה זהה לזה.
לא מצאת.
נשמת.