9.3.06

עוד לילה של עיסוקים בלתי פוסקים שנמשכו בדמיוני עד זריחת
החמה, מומשו למעשה כמו סרט נע במהירות, עם חיוכים כמו של ילד
קטן כשרק קנו לו גלידה.
-חודשתי.
נכנסנו לבית מוזנח באזור הפרברים.
העדפתי להניח את כל חששותי בצד ולהקריב את כל עקרונותי על מזבח
ההחלטה לשנות דפוסי התנהגות והרגלים שנדונו כבר לשחיטה.
נכנסנו. דפיקות לב של ריגוש. רוגשתי, ידעתי; עוד חוויה שאנצור
בליבי המרדני.
בית שכל מחפש מאושר יקנה בלי להסס או שבעצם לא יקנה.
היה בו משהו, הרגשתי את השוני, כי שונה זה אחרת, ומי אם לא כל
בן אנוש שפוי (או לא שפוי) אוהב יותר משינוי?!
כל סדק היה טבוע בקיר כאילו נוצר יחד עם הבית, מחביא בתוכו
סודות של אבק מתקופות וקדנציות שונות.
-נפעמתי.
החלל, והמחשבה שכולו מעניק בגרות לאותם רוכשי אומנות למיניהם.

משב רוח של צינה מקפיאה. חתולי רחוב עזובים. חשתי בעצמותי, וזה
הרגיש שונה מכל מקום אחר, הרגיש שונה.
דיברנו, זרמנו, מעל אותה רצפה ותחת אותה קורת גג מעלינו.
-נרדמנו.
התעוררתי לבוקר חדש, קרני השמש ליטפו אותי להתחיל בוקר חדש
והפעם בוקר שונה.
הוספתי עוד עשן לתמונה והרגשתי את זה - אני לבד.

הוא שמר לנו מפתח כתום שנוכל שוב לפתוח את הדלת לעולם שלו.
כנראה שזו עוד דרך לברוח מהמחשבות ולפעול ממשית.
-כנראה שכבר ברחתי.
התיישבתי בספה, ראיתי נוף אינסופי, ראיתי אותי.
הדקות הסתדרו להן שורות שורות לנגד עיניי.
ואני הלכתי בכביש הראשי וברחתי. מעגלים, מעגלים.
כנראה כי סופסוף חייכתי.

כנראה שהאנושות נמדדת בהמון מימדים צורות ואופנים. אני גיליתי
באותו לילה, המסעיר והמרגש מבין אותם לילות, שאנצור בחיי -
ששונה זה אחרת, ואולי שונה זה אפילו יותר מטוב!

(מוקדש לטאטל!)