אני יושב שם אצל  "יונס" ברח'  שישים, עיני אחד משני יושבי
פינת הנרגילות מסתובבות בחוריהן כאילו ראו שד, שנים לא הייתי
שם אצל "יונס", בכלל יפו של היום זה לא יפו  של פעם, ובטח
שג'בלייה שונה לחלוטין. היום הכל פרוייקטים.
אני שנאתי דגים בגלל העצמות "הקוצים" עד אותו יום שהגעתי
לראשונה למסעדה הזו והמפגש שלי עם דג המושט.
את דג המושט הם מכינים על ידי טיגון קצר בשמן עמוק ומייד
מניחים אותו על האש ולאחר מכן מגישים אותו עם רוטב נפלא שהם
מכינים  משום שמן זית חומץ ופלפלים חריפים.
בבית הייתי צריך להתמודד עם הקרפיון שכאשר היה מוגש "גפילטה
פיש " בקציצות, היה נהדר, אבל לפעמים  זה היה דג ומילוי ואז
המלחמה עם הקוצים הייתה  מביאה אותי בבקשה  הידועה, "תבררי לי
את הדג בבקשה", אני לא בטוח שאמרתי את המלה האחרונה הזו.
אצל יונס של היום יש טבחים אחרים ודגים אחרים. דג  בס הים,
הדניס, הלוקוס והברבוניות, הקלמרי  ואחרים, אבל האיש הזה שישב
שם בקרן הפינה והנרגילה שלו מבעבעת בעודו מפלבל בעיניו הוא
כנראה אותו האיש שלקח ממני את השד.

זה היה בגיל שתים עשרה, הייתי על הסלעים בחוף הימייה בבת ים
גבול ג'בלייה, אוסף יצורים שונים, מלפפוני ים, קיפודי ים, דגים
וצדפים לאוסף הטבע שלי. ההורים לא הרשו לי ללכת לבד צפונה
משם, אבל אותו יום החלטתי להציץ, לראות מה יש שם.
התקדמתי  לכיוון החוף  הזר הזה, באמת  חוף מנוכר  ושונה, חוף
צר הגובל בצוקי כורכר חדים, ניצבים. החוף עצמו מכוסה בגושי
מפולות הכורכר משנים קודמות או מי יודע ממתי, רק שלא ייפול עלי
עכשיו אני אומר לעצמי, בטח יכניסו לי מכות בגלל זה שהלכתי לכאן
בלי רשות.
בין שני גושים כאלו בולטים שרידיה של ספינת מעפילים  מרוסקת ,
ומאחוריה אני שומע קולות מוזרים, בטח רוצחים עכשיו מישהי אני
אומר לעצמי ,ואם לא אברח משם מהר ירצחו אותי.
אני חושב שהצצתי להם, מה יש להפסיד הרי ממילא אני הבא בתור,
הבחורה שכבה שם פשוקה ובכלל לא גילתה סימני התנגדות לרוצח שתקע
בה אתם יודעים את מה.
עכשיו זה רציני, אמרתי לעצמי וברחתי משם צפונה.
בדיוק במקום בו הצוקים מסתיימים וחוף לבן  וצחיח נגלה לעיניי
ובקצהו של המפרצון הקטן הזה שוכן בית החולים דונולו שם
כשנצמדתי לקיר  של הכורכר בשביל להשתין את הפחד שעבר, ראיתי
גולגולת אדם.

אספתי אותה  מהר לתוך השקית ורצתי למים לרחוץ אותה, למחרת היום
הבאתי אותה למורה לטבע ויחד הכנסנו אותה לחדר הטבע, התבוננתי
בה היטב בחיבורים האלו הזיגזגיים בין חלקי הגולגולת, בלסתות
ובחורי העיניים הגדולות.
המורה שאל אותי מניין הבאתי אותה, "היא נפלה מבית הקברות הערבי
בג'בלייה כל החלק הדרומי  עומד להתמוטט שם" עניתי.
במשך הזמן שהגולגולת שהתה בבית הספר היו כמה וכמה אסונות,
ילדים רבו יותר, ילד אחד נדרס ונפצע, חוטי חשמל שנקרעו בלילה
בשדרה חשמלו שני ילדים, ואני,ילדה אחת שמה לי רגל במדרגות ,
נפלתי עד קומה ראשונה ושברתי את האף.
אותו יום , עמוד שיח האגבה הענקי נפל  על ביתו של המורה לטבע
ושבר את גג הרעפים, אז הוא קרא לי  ותבע ממני ללכת להחזיר את
הגולגולת למקומה.

את מסע ההחזרה של הגולגולת אני לא אשכח, הפעם לא הלכתי  דרך
החוף, הלכתי עד סוף בת ים, אחרי בית החרושת לבירה, החלה שכונת
ג'בלייה, ברובה  ערבים אבל הרבה יהודים כבר  גרו שם, עברתי
בסמטאות , נצמד לחומת המנזר ופניתי לעבר  בית הקברות הערבי
בכוונה להניח את השקית שם ליד השער, אלא שלמישהו היו תכניות
אחרות עבורי.
"שו האדא"? תפס בידי  מישהו שעמד ליד שער בית הקברות, "מי אתה"
אמר בערבית.
התחלתי לגמגם מפחד, " א, אאני  ממצאתי " ולא הצלחתי להמשיך,
פחדתי פחד מות שמא נתפסתי בקלקלתי, וניסיתי  למשוך את ידו
שאחזה בי.
"שש (שקט) אוסקוט יה אבני, אני יודע מה יש בשקית, תירגע, מצווה
גדולה אתה עושה היום, תירגע לא יהיה לך רע, אל תפחד"  הכל
בעברית משובצת ערבית, אילו המורה שלי לערבית לטיף היה כאן  בטח
היה גאה בי אמרתי לנפשי (תמיד גרש אותי מהשיעור תוך שהוא קורא
אחרי "תלך לעזור לאימא שלך למכור ירקות) אבל אני הבנתי כל
מלה.
"אסמע" הוא אומר לי בעודי רועד, "לקח לך הרבה זמן לחזור הנה",
"אני לא  הייתי כאן בחיים ,אני נשבע לך" אני אומר לו.
הוא מגרגר בגרונו  בנהימת אי הסכמה, " לא חשוב" הוא  אומר
העיקר שהחזרת את השקט  לכאן"
אני מביט בו בפליאה, "את השקט?"
"מיום שקברו של אבו ענטר התמוטט וגלגלתו נלקחה האדמה כאן
רועדת, אנשים נהיו חולים, החתולים  צורחים הכל לא בסדר, אתה
מבין"
"אבל אני לא לקחתי את הגולגולת" אני אומר לו, "אני מצאתי אותה
בים, והלכתי לשאול בעצת הרב מה לעשות עמה"
" אכן מצווה  גדולה עשית איתנו, לא נשכח לך, מה אוכל לעשות
למענך" הוא שואל תוך שהוא לוקח ממני את השקית בה מונחת
הגולגלת.
לא ידעתי מה לענות, "אני רעב"  פלטתי.
הוא חייך לו , " בא נחזיר את הגולגולת לקבר ונלך לאכול " .
ככה הכרתי לראשונה את המסעדה, הכניס אותי פנימה דרך וילון
החרוזים, אמר לבעל המקום בערבית משהו שלא הספקתי להבין , אבל
עיני כולם הופנו אלי.
הושיב אותי והזמין אוכל, באמת הייתי רעב כנראה אחרת אני נשבע
לכם שלא הייתי אוכל את הצינורות האלה מגומי בטעם שמן זית ושום,
על הלבנה עם זעתר עשיתי לו פרצוף, "אני לא אוכל גבינה" , אבל
מאידך המפגש שלי עם החומוס היה נהדר, פעם ראשונה שטעמתי חומוס
אמיתי לא כזה מקופסה. אחרי זה הביאו לי את המושט המטוגן על האש
, ואחרי זה סייניה שזה בשר כבש מבושל בטחינה בתוך כלי
מאלומניום. לתוספות הביאו לי במיה בעגבניות ושום ומג'דרה אורז
ועדשים חום חום כזה  טעים, כל זה עם סלט ירקות קצוץ דק שעליו
היו עלים ירוקים.
" מה זה " שאלתי,
ענה לי "פטרוזיליה"
עניתי לו, שאת זה שמים אצלנו רק במרק.
לסיום  הגישו לי עוגה מבצק עלים ואגוזים מלאה בסירופ דבש,
הבקלווה. כשסיימתי שם הודה לי ,ברך אותי על המצווה שעשיתי עמם
והראה לי את הדרך חזרה. מאז לא נפגשתי איתו.

עכשיו ארבעים שנה אחרי היום הזה כשאני יושב  שם ואוכל את מנת
המושט שלי, והאיש הזה מביט עלי ועיניו מתגלגלות בחוריהן, אני
אוזר אומץ וניגש אליו ושואל בערבית העילגת שלי ,
"שו מעאק ?"  יעני מה יש לך, הוא לא עונה לי רק  כולו מזיע
ורועד,
" שו אסמק" אני שואל,  יעני איך קוראים לך ?
והוא עונה לי," אנא אבו ענטר" !
התעלפתי.