זה היה באחד במאי. בערב פתאום שמעתי קול ניפוץ מהקומה למעלה -
הדירה של סבתא. חשבתי שזה בטח שום דבר, אבל אז הגיע עוד אחד,
ועוד אחד - קולות של זכוכית עבה המתרסקת על הרצפה. רצתי למעלה
במדרגות והגעתי לדירה של סבתא. לא בזבזתי זמן ונכנסתי בלי
לדפוק בדלת. בפנים נגלה לעיניי מחזה מוזר. סבתא, בחלוק וכפכפים
ועם מקל העץ הקטן שלה, עומדת ליד המדפים של האוסף המפואר שלה
ודוחפת בקלילות צנצנת נוספת המתרסקת לרסיסים על הרצפה, שואפת
אל ריאותיה נשימה עמוקה והחיוך הגדול הפרוש על פניה נמתח עוד
ועוד.
לסבתא יש אוסף אוויר. זה אולי נשמע מוזר אבל זה אוסף מאד
מיוחד, הוא מכיל אוויר מכל מיני מקומות ברחבי העולם. בכל מקום
שבו סבתא ביקרה היא היתה סוגרת צנצנת עם אוויר מקומי, אוטמת
אותה ומתייגת אותה - שיהיה למזכרת. זה היה פעם, כשעוד היתה
מטיילת. וכך היה שעל מדף עץ עבה בדירה של סבתא היו מוצבות
צנצנות, כל אחת עם תווית - ממקום אחר, מזמן אחר. את הצנצנות
האלה מצאתי אותה הורסת זו אחר זו.
"סבתא! מה את עושה?!" נדהמתי, קופא במקומי, "כל האוסף שלך!".
אבל סבתא לא מבחינה בקיומי. היא רק דוחפת עוד צנצנת (איסלנד)
ועוד צנצנת (מדבר סהרה) מעבר לסף וצופה בחדווה איך היא הולמת
ברצפה ונשברת, נאספת אל קודמותיה לגל שברי הזכוכית שנערם על
הרצפה. אני מנסה למשוך את תשומת ליבה אבל סבתא בשלה, מנפצת את
הצנצנות בשלווה, מתנהלת באיטיות לצנצנת הבאה. עוצרת לשנייה,
קוראת את התווית, ודוחפת צנצנת נוספת אל חורבנה (אוויר סין
מתפזר בחלל החדר) - כל זה כשאושר עילאי נשקף אלי מפניה
המקומטים. לאט לאט השלווה הזו מדביקה גם אותי, ואני עומד מחייך
בפתח ומתבונן.
"מה שווים זיכרונות כשהם כלואים בבקבוק? אי אפשר ליהנות מהם
בכלל." אומרת לעצמה ובעדינות מסיטה בעזרת המקל עוד צנצנת
(ברלין) המתנדנדת לאיטה ולבסוף מתהפכת ונופלת לארץ. החדר מתמלא
בניחוחות עזים שרק היא יכולה להריח - חופן אורז משדה של איכר
בסין, גרפיטי טרי על חומת ברלין, ריח ענן הערפל על ראש הר
קנייה במרומי אפריקה, שדות התירס הלא-נגמרים בארצות-הברית. ריח
קר נישא מקרחון בדרום-אמריקה, ריח טחוב מיער בברזיל שלא קיים
עוד, ריח חזק של סופת חול לילית במדבריות מרכז אסיה. עם הריחות
מתעוררות גם תמונות, וסבתא שיכורה ונפעמת מהמראות ומההרגשות
שתוקפים אותה בצפיפות כזו. היא מתנתקת מהכאן ומהעכשיו, ונודדת
בתוך זיכרונותיה. עומדת במקומה, עיניה מצועפות והיא חיה את
עברה. מעולם לא ראיתי אותה מאושרת כל כך. "זה פרס. פרס," היא
ממלמלת, "שזכיתי לחוות את כל הרגעים הנפלאים האלה. לא צריך
להצטער שהם אינם עוד, צריך לשמוח שהיו קיימים ולחיות אותם שוב
כמה שאפשר," לוחשת.
תמיד חשבתי שהאוסף גורם לה רק צער. לעתים קרובות היתה מעיינת
בו ונמלאת חרטה שהיא כבר לא מטיילת, שכבר לעולם לא תגדיל את
האוסף. חשבתי שזו נוסטלגיה רגילה, אבל עכשיו אני מבין שזו
התגלמות הרגשת הסוף שהפריעה לה במוחשיותה, שהיה לה קשה עם זה
שהיא לא אוספת זיכרונות חדשים ולא חווה עוד מהזיכרונות הישנים
והטובים. זו זקנה - כשאדם מפסיק לאסוף זיכרונות, ויכול רק
להתרפק על הקיימים. סבתא מצאה פתרון להתמודדות עם הזיכרונות
שלה. לפעמים צריך לחיות עד גיל 80 בשביל להבין איך צריך
להתייחס לחיים. |