יום עצוב היום. מאוד עצוב. יש סיבה להיות עצוב, סיבה גדולה.
כי 23 אלף בני אדם, נהרגו כדי להגן עלי, על כולנו.
הנה, מגיעה הצפירה המנציחה את כולם וגורמת לנו לזכור.
צפצוף אחד שגורם לעם שלם, לעמוד - ולזכור.
אני עומד שם ובוהה באנשים שעומדים סביבי, ואני רואה את כולם
מרכינים ראש.
ואני שואל למה? התשובה ברורה, כולם עצובים על אותם אלפי בני
אדם שחרפו את נפשם במלחמה.
אבל לי יש תשובה לכך. אל לנו, לכם, לכולם - להיות עצובים, אלא
גאים.
גאים באותם 23 אלף, שהקדישו את עצמם למטרה כה טהורה וכה נשגבת
- להגן עלינו.
עלינו להיות גאים שבזכותם אנחנו עוד כאן. עלינו להיות גאים
בהם, לא עצובים בשבילם.
כי הדמעות לעולם לא יחזירו אותם הביתה.
אנחנו כאן כדי להבין את גדול ההקרבה שלהם, את גודל המטרה
העצומה והנושקת לאלוהות - להגן עלינו.
אנחנו כאן כדי לזכור.

יהי זכרם ברוך.