כמה שקט יכול להיות הלילה הזה בלי כוכבים. ואני יכולה לשבת
שעות על הגג ולהתמוגג בתוך חשיכה מוחלטת. בובה קטנה, אשר
מחזיקה אותי בידיה, כבר אינה מחבקת. האם היא עדיין אוהבת
אותי?
המלאכים הנפולים הללו ליד רגליי. אם תושיטי את ידך אולי אוכל
לתפוס אותה. השחר הזה, שיפציע בעוד בקות ספורות, יעלה בי געגוע
לימים האבודים.
את זוכרת איך ניפצנו בועות סבון והאמנו בכל הכתום שבעולם? כעת
הבועות הללו איכשהו נהפכו לבועות כאב ואני נותרתי לבדי.
היכן המלאך המרחף שלי?
תטבלי את האצבע שלך בתוך היין הכחול הזה ותדמייני אותי קרובה.
כמה יפה להביט בשמים ולראות אותם שחורים. כמה מתוק לדעת שהכאב
מתפוגג. שהייאוש מגיע. שאת כבר חסרת אונים לחלוטין.
השערות הדקיקות האלה, ילדה...
את זוכרת את הכנפיים שהכנת לי מנייר כסף? את הבטחת שהן תשמורנה
עלי לעד.
גזרתי אותן וטפטפתי עליהן את טיפות דמי. כי את הלכת. והכל מאבד
מערכו בלעדייך. אפילו הירח הזה כבר לא כתום והתפוח, שהבאת לי,
מר. אני אכין לעצמי קפה שחור ואשתוק. אשתוק לעולם. ואת כבר לא
תדעי שאדבר רק איתך. כבר לא יהיה לך איכפת. כי אני כאן. ואת
הלכת.
אז בפעם הבאה כשאת גוזרת לי כנפיים מנייר כסף, אל תבטיחי שהן
תשמורנה עלי לעד. ואז אני אלחש שלא הכל אבוד כל כך. שהירח נהיה
כה כתום. שלא נורא שאני לבד. במילא הכל יחלוף. הכל יתמוגג
תחילה, ואז יתפוגג. אולי אני אתחיל לבכות. כדי להשקות בדמעותיי
את דרכך.
תהיי מאושרת למען שתינו.
אני נשארת כאן.
29.04.06 |