כבר הרבה זמן שאתה מחפש אחר דבר שימלא את החיים שלך. "מטרה",
אם לקצר במילים.
אתה מסתכל באופן עקבי על חבריך, אם אפשר לקרוא להם חברים,
ומקנא בעובדה שלחייהם יש תכלית; חיים הגשים את חלומו והפך
לשחקן מפורסם, מיכל בשנה השלישית ללימודי פסיכולוגיה ואייל
יוצא כל לילה למועדון אחר ומסיים כל לילה במיטה של אחת שלא
הייתה מסתכלת עליך גם בחלומות הפרועים ביותר [ואין לך הרבה
כאלה], ולמרות שגם זה נחשב לשגרה, זה עדיף בהחלט על פני השגרה
האפרורית שלך.
הרי מה אתה עושה עם החיים?
אתה בן 29 ושלושה חודשים ועדיין גר בדירה של ההורים שלך, ולא
מפאת מחסור בכסף; הוריך שניהם בעסקי הבורסה ופעם מניה שקנו
בחמישים שקל נסקה, ולאחר זמן קצר נמכרה בשני מליון. דולר.
בעיתונים קראו לזה "עסקת המילניום", וכינו את הוריך "זוג
כלבים", לא מתוך כוונה רעה, אלא בהתייחסות למזלם. באותה שנה
הוריך האהובים פרשו לפנסיה מוקדמת בדירת פנטהאוז בצפון תל
אביב, והעניקו לך כל שרצית. כסף מעולם לא חסר לך, כך שגם את
השלב של לעבוד במקדונלדס ולהתמרמר יום ביומו לחבריך על האנשים
המזוויעים וחסרי התרבות שחיים במדינה הזאת לא עברת. למעשה, אף
פעם לא הייתה לך עבודה רצינית, למעט הפעם בה שמרת על יובל, הבן
של דודה שרה'לה, כשהיית בן 15, אבל אותו ערב נגמר במיון
כשיובלי בלע צעצוע מביצת ההפתעה של קינדר כשהלכת להשתין,
והמחשבה לעמוד שוב בבלינסון לצד שרה'לה האדומה מהצעקות עליך
ומבכי התמרורים, למרות שטיפלת בו נפלא והדבר היחיד שחטאת בו זה
הצורך לפיפי, עדיין מעוררת בך חלחלה.
אתה קם כל בוקר בשמונה ושלושים, מתלבש באחת משלוש החליפות
הטובות שלך [כי תמיד יש סיכוי שיראה אותך אדם חשוב], מצחצח
שיניים, מציץ בחדשות ונוסע במשך ארבע וחצי דקות לארומה. אתה
מתיישב במקום הקבוע שלך ואורית המלצרית הנחמדה עם השם והעיסוק
המתחרז, מביאה לך את ההזמנה הקבועה שלך: ארוחת בוקר עסקית, מיץ
אשכוליות וכוס קפה הפוך. אתה מקנא גם בה, בתלתלים הקופצים
ובעיניים הגדולות ששמחת החיים פורצת מהן, ולמרות שגם היא כבר
לא ילדה אבל רק מלצרית, נראה שהיא מרוצה ממקומה בעולם. וגם השם
והעיסוק שלה מתחרזים, ומאז גיל שלוש, כשאמא קראה לך סיפור לילה
טוב שטוען שכל מה שמתחרז נכון, אתה מאמין בזה, ולכן אורית
נועדה להיות מלצרית.
ולמרות שניסית המון... לשם "איתי" אין חרוז נכון.
אתה מגחך, מקנח את אפך, נותן לאורית המלצרית טיפ שמן, היא
חושפת אליך את שיניה הצחורות בחיוך לבבי, ואתה נוסע.
אתה אוהב את האאודי האדומה שלך, הבייבי שקיבלת מאבא לכבוד
יומולדת 21, בה אתה מעביר את רוב זמנך. כל יום כשאתה עוזב את
ארומה אתה נכנס אליה, ונוסע. לאן? לאן שאתה רוצה. פעם סתם
באזור רחובות תל אביב, פעם נודד צפונה, מדי פעם אפילו לאילת...
אבל תמיד חוזר לישון בבית. שבירת השגרה שבבתי מלון מפחידה מדי,
ומי יודע, אולי תגלה בבוקר שאין ארומה ליד המלון? מה תאכל אז?
אתה לא תאכל ארוחת בוקר מלאה ואולי תחלה ותמות. לא לא לא. אסור
להסתכן ככה.
לפעמים בלילות אתה יוצא לאיזה פאב בשביל להוכיח [לעצמך] שאתה
כן נועז וכן שובר שגרה, ולפעמים אתה אפילו מסיים במיטה של איזו
נקבה מכוערת שהתלהבה מהאוטו שלך; אבל תמיד זה נגמר מהר, וכשהיא
נרדמת אתה מתלבש, אוסף את מפתחות האאודי וחוזר הבייתה.
מדי פעם חיים או מיכל או אייל מתקשרים, ואתה קובע איתם לשבת
בארומה, למרות שאתה לא כל כך אוהב את ארוחות הצהריים והערב שם.
למה לעזאזל מפסיקים להגיש את ארוחת הבוקר ב12:00?!
ובאמת שאתה לא אוהב לשבת ולשמוע אותם מדברים על החיים המלאים
שלהם. אתה לא אוהב לשמוע אותם שואלים: "אז מה איתיוש, מתי תמצא
לעצמך חיים?", ולא אוהב לצחקק ולומר "בקרוב, בקרוב. בינתיים
טוב לי ככה", למרות שבכלל לא טוב לך, וזה לא מצחיק אותך אפילו
קצת.

השינוי הגיע ביום שני, ה11 ליוני 2001. השעה הייתה עשר בערב
ובדיוק חזרת מיפו אחרי שאייל אמר לך אמש ש"יש שם חומוס שאתה
פשוט חייב לנסות אחי", ונעצרת ברמזור האדום בדרך הבייתה. בזמן
שחיכית לירוק הרשת למבטך לנדוד שמאלה,
ואז זה הכה בך.
בנייני עזריאלי.
איזה גובה. איזה דיוק. איזה יופי. איזה הבדל מכל שאר הבניינים
המתקלפים שסובבים אותם. לאיזו גאווה המתכנן שלהם בטח זכה.
בדיוק אותה הגאווה שאתה רוצה.
באותו ערב, אחרי שאמא ואבא נשקו לך את נשיקת הלילה טוב
המסורתית ואמא השאירה לך את לחי ימין רטובה ומרוחה בסימני
האודם הרגילים, נרדמת עם חיוך.
כבר ביום שלמחרת התחלת לברר על אוניברסיטאות מתאימות, ואחרי
ימים אחדים כבר נרשמת לשלוש שנים של אדריכלות, שיתחילו
בספטמבר. חודשי יולי-אוגוסט אמנם עברו עליך באותה שגרה, אך כעת
הבזיק בימים האפרוריים האלה גם דבר אחר, חדש- ציפייה. אהבת את
ההרגשה הזאת.
הראשון לספטמבר הגיע, היום הראשון ללימודים. אתה מגיע עם חיוך,
ויוצא עם חיוך אפילו גדול יותר. הכל בדיוק כמו שקיווית שיהיה;
השיעורים מעניינים וכיפיים וגורמים לך לחשוב על דברים שמעולם
אפילו לא חשבת לחשוב עליהם, ועם הזמן רק הבנת כמה שזה נכון,
ואיך השיעורים מעירים בך ניצוצות של דברים שלא היו קיימים בך
לפני.
בתשעה עשר באוקטובר השעון המעורר של אמא לא צלצל והיא שכחה
להעיר אותך, כך שקמת רק בתשע, וניצבת בפני הדילמה הגדולה
והנוראה ביותר שניצבה בפניך בשנים האחרונות: האם ללכת לארומה
ולאחר לשיעור, או להגיע לשיעור ולקחת טייק אוואי של סנדוויץ'
וכוס קפה מפלסטיק? תחילה רק המחשבה על האופציה השניה זעזעה
אותך, אבל כשהבנת שבאמת אין לך זמן, החלטת ללכת על זה.
לקחת טייק אוואי.
מאותה נקודה הביקורים בארומה נעשו פחות ופחות חשובים לסדר
היום, עד שבשלב מסויים הרשית לעצמך לשבת לעתים רחוקות באפרופו,
בית קפה קרוב יותר לאוניברסיטה שהתגלה כמקום המגיש ארוחות בוקר
לא כל כך רעות [למרות שעדיין לא הגעת לשלב של להחליף את שגרת
ארומה סופית בשגרת אפרופו], ופעם אחת אף דילגת על ארוחת הבוקר.
למרות שכל השיעור רעדת מפחד מהמחשבה ההגיונית שכל דקה יכה בך
שבץ עקב חוסר באנרגיה, למרבה ההפתעה, סיימת את השיעור בחיים.
הזמן עבר. השנה הראשונה נסתיימה, השנה השניה נסתיימה, ולבסוף
גם השלישית. לא היה מאושר ממך בטקס הגרג'ואיישן בתום השנה
השלישית, ובאותו ערב יצאת לחגוג בפאב עם מיכל, חיים ואייל,
שדחפו לך עוד ועוד משקאות בתואנה ש"זה היום שלך, וזה יהיה חטא
לא לחגוג יום שכזה".
בבוקר למחרת התעוררת במיטתה של אישה אחרת, אחרי 20 שנה בקירוב
בהם לא ישנת לילה אחד מחוץ לבית.

כעבור מספר חודשים של חיפושים מצאת חלקה עליה רצית לבנות את
הבניין שלך, והוריך קנו לך אותה. השקעת יומם וליל בתכנון המבנה
שהיה צריך להיות מדויק ומושלם עד כדי כאב, ואחרי חודש של השקעה
השרטוטים היו מוכנים. שכרת עובדי בניין, התייעצת ברואה החשבון,
ונתת אור ירוק.

כל מקורביך שמחו שמחה אמיתית בשבילך, אמך הייתה גאה וכל הזמן
חזרה ואמרה שזה מה שהיא חיכתה לו כל חייה ומתי כבר הבניין יהיה
מוכן ומתי תתחיל לעבוד גם על שרטוטים של מבנים קטנים נוספים.
הנסיעות חסרות הטעם באאודי כבר לא היו חסרות טעם בכלל, כשמידי
יום, אחרי ארוחת הבוקר, נסעת לבקר באתר הבנייה, ולהתמוגג
מהקורה הנוספת, מהלבנה החדשה, מהמלט הגס...
אחרי שנה הבניה נסתיימה, וביום הולדתך ה34 חגגת את פתיחת
הבניין, שכבר נמכר בעסקה שמנה לטובת חברת היי טק מפורסמת
שביקשה לשכן בו את משרדיה. בכל הארץ דיברו על הבניין החדש, על
הבנייה המקורית והמפוארת והמסובכת אך גם המדוייקת להפליא. בכל
העיתונים כתבו שחובה להגיע ולראות את הפלא המושקע הזה, ופעם
אחת אפילו הגיע כתב מהביג יונייטד סטייטס אוף אמריקה [!!!]
בשביל לראיין אותך על "מה היה מקור ההשראה לבניית בניין חדשני
זה?"
הרגשת שסוף סוף אתה יכול להתרווח ולומר שטוב לך. לא יכלת לחכות
לאישורים מהעירייה לבניית המבנה הבא, שסוכם שיהיה העתק מדוייק
של הבניין הראשון, אך קטן בהרבה.
אבל רצה הגורל, ומזכירה מטומטמת בשם יעל, או שם מטופש דומה,
שכחה לכבות את הגז במטבחון של הקומה השמינית, ועובד מטומטם אחר
לא כיבד את חוקי ההנהלה שאסרו על עישון בתוך הבניין, ואתה כבר
יכול לדמיין לבד לאן צירוף הטעויות הזה הוביל.
98 הרוגים, 311 פצועים. הבניין נחרב כליל, ואיתו גם מצבך
הנפשי. כל השיקום האיטי שנבנה במהלך חמשת השנים האחרונות כאילו
קרס בדקה אחת, אך גאה בדקה השניה אל רמה שלא הכרת מעולם; בשלב
הזה כבר ידעת להבחין כמה הבניין ז"ל חשוב לך, ולכן היית מוכן
להלחם עליו. כבר שבוע אחר כך, בתום 98 הלוויות וביקור הפצועים
הקשים, נפגשת עם רואה החשבון לגבי בניה מחדש. אבל, לצערך, את
השרטוטים לבניין כבר זרקת מזמן לפח, ולמרות שניסית המון פשוט
לא הצלחת לשחזר אותם במדויק. וגם אם היה לך שרטוט התחלתי היית
צריך לחכות עם הבנייה תקופת זמן מסויימת, עד שהגורמים הנדרשים
יתפנו לנקות ולסלק את הקומות המעטות וההרוסות שנותרו.
לבסוף התחלת במלאכת השחזור. זה היה אחד הדברים הקשים שעשית
בחייך. דפוס חדש התחיל, שהתבטא בכך שחודש אחרי שפקדת להתחיל
בבניה הבחנת במשהו שלא דמה לבניין הקודם, וציווית להרוס את
הבניין ולהתחיל מחדש. וחוזר חלילה. בפעם היחידה שהצלחת לבנות
בסיס מבטיח אחד התאילנדים עשה טעות ונכנס בו עם המנוף, והכל
קרס.

שערותיך נפרעו ושערות שיבה בצבצו בין החום הזוהר והמוכר, לא
זכרת מתי אכלת ארוחת בוקר מלאה בפעם האחרונה, ומיכל וחיים כבר
מזמן נתקו איתך קשר בטענה שנעשית אובססיבי להחריד, "על גבול
השיגעון", ושהם לא רוצים להתעסק עם משוגעים. אפילו אתה התחלת
לתהות אם ייתכן שגיל 38 הוא לא גיל מאוחר מידי להופעת סימני
סכיזופרניה, אבל מהר מאוד הדחקת את המחשבות האלה.
...אבל למרות הכל אחרי ארבע שנים סיימת, ואתה ואייל, שאף פעם
לא היה לו מספיק אכפת ממך בשביל שיהיה אכפת לו אם לנתק את הקשר
או לא, ניצבתם מול הבניין הגמור.

חמש דקות של שקט נקטעו בבכי מתפרץ שלך. הבניין בכלל לא דומה
לבניין המקורי, ופתאם לא הבנת למה בזבזת ארבע שנים מהחיים שלך,
ואיך נתת לחיים המוכשר והמצחיק ולמיכל החכמה והנאמנה להתרחק
בגלל אובססיה לבניין כשיש עוד הרבה חלקות והרבה רעיונות
לשרטוטים שיכלת לבצע, ואיך לעזאזל לא שמת לב שאתה צריך לסדר את
שיערך.
אתה מסתובב לאייל וסוטר לו, ספק באמצעות היד ספק באמצעות
מילים, ונכנס לאאודי שכבר לא מבריקה ויפה כשהייתה, כששכבות על
גבי שכבות של אבק מכסות אותה מבחוץ וחפיסות ריקות של בלק דוויל
מקשטות את פנימה.
אחרי עשרים דקות של נסיעה אתה מחנה את האאודי לצד ארומה.
כדרך נס ה"מקום הקבוע" שלך ריק מאנשים למרות שבשעה הזו חצי
מבית הקפה היה מלא, ומלצרית עם תג עליו מתנוסס השם "שרונה"
מגיעה לקחת את ההזמנה שלך. השיער שלה חלק והיא בכלל לא מחייכת,
ואתה שואל איפה אורית והיא לא יודעת, ואתה שואל איפה אורית
והיא לא יודעת, ואתה צועק את השאלה והיא לא יודעת, ואתה קם
ממקומך ותופס אותה ומנער אותה ושואל איפה אורית והיא צורחת
ומלצרים אחרים באים בריצה ומפרידים בינכם בזמן שהיא רצה להתקשר
למשטרה והמלצרים מסבירים לך שאורית הפסיקה לעבוד בבית הקפה כבר
לפניי שנתיים.
אתה נושא אליהם עיניים אדומות, מביט בהם לשניה ארוכה, ממלמל
"סליחה" לשרונה עם השיער החלק והשם שבכלל לא מתחרז עם העיסוק,
ויוצא בשקט.
אתה נכנס לאאודי עם הבעה חלולה ומתחיל לנסוע בלי מטרה מסויימת,
כשכל שאתה מסוגל לחשוב עליו,
זה שלא היית צריך להרשות לעצמך להתאהב.