אז את יושבת ובוכה עכשיו. אז מה? מישהו רואה את דמעותיך?!
אז נכון שאין כבר כוח. אז מה?  מישהו יפצה אותך על זה?
מה השעה כבר? שתים בלילה? האם השחר יעלה מתישהו באופק?
כמה דמעות את יכולה להוציא מעצמך, ילדה?
את יושבת בפינה והדמעות זולגות להן מעצמן. את יכולה לעצור
אותן?
לא.
אז מה את רוצה שנעשה?
כלום.
אז מה, המוצא אינו?
את שותקת. כמה ניתן לשתוק, ילדה? וכמה דמעות אפשר למחות מתוך
בועת שתיקותיך?
זה לא שאת לא רואה אור בקצה המנהרה. פשוט איכשהו הוא עדיין אי
שם בגדר הפס, הוא מסנוור במקצת, אז את מפחדת להתקרב אל פניו.
את שוב שותקת. מה עלי לעשות בעניין? לשתוק יחד איתך?
אני מתחילה להעביר את ידיי על שיערותייך מתוך חוסר אונים
מוחלט.
אז אני מלטפת ומלטפת את ראשך. ועד מתי?
אני יודעת שלא אותי את צריכה כאן עכשיו. וזה לא שאת לא צריכה
אותי. פשוט אני פה, והיא לא.
ומה איכפת לי איפה היא, אני רק יודעת איפה היא צריכה להיות
עכשיו. היא צריכה לשבת במקומי וללטף את ראשך.
אבל היא לא תבוא, ילדה. היא לא תבוא. אז עד מתי תמשיכי
להתייסר?
בסוף אני אלך ואספר לה את הכל. כשאוויר יחל לחנוק גם אותי.
היית עושה את זה בשביל מישהו אחר.
אז מה, תשבי ותבכי פה עד הבוקר? ואז מה? תחזרי לשגרתך ורק אני
אדע מה עובר בתוך נפשך? וכשחשיכה תרד על העיר, את היחידה
שתישאר ערה, תוריד את המסכה ותתייסר כבר לא בסתר?
עד מתי?
את רוצה יותר מדי תשובות לשאלות, ילדה. או שכבר אינך רוצה.
אבל עדיין המון שאלות. או שכבר אין הן משנות?
כבר דבר אינו משנה, ילדה. הכל מתגמד ליד אהבתי אלייך. הכל נעלם
ליד אהבתך אליה.
תעניקי את האהבה הזאת למישהו אחר. למישהו שלא יגרום לך סבל כה
רב.
אין היא עושה את זה בכוונה, אני יודעת.
זה לא שאת לא אוהבת אחרים.
זה לא ש... היא לא אוהבת אותך. אני יודעת.
אז מה, המראה לעולם האידיאות שקופה למדי?
תקשיבי, תרסני את נפשך. תעשי משהו! רק אל תמשיכי לשבת כך
ולבכות כבר בלי להרגיש את הסיבה.
היא לא תבוא. היא גם לא תלך. איפה שהיא כעת, שם היא תישאר.
אבל את, את לא תישארי בפינה הזאת, שבורה בתוכך לחלוטין.
כי אני אוהבת אותך. אוהבת כה חזק שאפילו מוכנה להיות היא לרגע.
אז עצמי את עיניך, יפה שלי, ודמייני שידיה הן אלה אשר מלטפות
את ראשך.
את מתחילה לחייך! הו אלוקיי, את מחייכת!            


03.12.05