[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שותקת בפנים
/
עטופים

יומיים לפני עוד היינו עטופים. כיסיתי אותך כמו ילד קטן, ונתתי
נשיקה על המצח ושרתי לך שיר. זחלתי לאט לאט בין הסדינים והנחתי
את עצמי בין ידייך, והידקתי עוד קצת את האחיזה שלך, כי תמיד
פחדת שתכאיב. עטפת אותי, כמו נייר מתנה יפהפה על חפץ חסר ערך.
נתת לי נשיקה קטנה, ורק הבטת בי. חדרת בי חורים עמוקים,
לוהטים. אצבעות הידיים מוללו פיסות עור ושיער ושפתיים, ורק
הבטת. כזה אתה, העולם ישתגע, יתנדנד, ותמשיך להביט. ואני יודעת
שאין מילה להוסיף, כי העיניים שלך אומרות הכל. אמרת לי שאתה
מפחד לחזור. מעולם לא היית גיבור גדול, לא היית דמות המפקד
הנערץ שעושים עליו אח"כ סרט ומקרינים בערוץ 4, וכל החניכים היו
מרעיפים מחמאות על אומץ הלב, וההקרבה. פחדת. פחדת להשאיר אותי
לבד. וכל הזמן היתה לך הרגשה שזה יהיה אתה. שבסוף תיפול. ואני
נתתי למילים להחליק מעלי, כי פחדתי לפחד. ואתה כל הזמן ידעת.

יום לפני ישבנו בחדר והפרחתי בועות סבון אל האוויר. החדר
האפלולי שלך הפך פתאום לתצוגה של מעגלים מבריקים בצבעים של
ילדות. אתה ישבת והבטת בי מאושרת, וצחקת עד שכמעט נפרמת.
שיחקתי במשחק הישן שלי, לנסות לנחש איזו בועה תתפוצץ אחרונה.
זה תמיד ריתק אותי, איך ברגע יש יופי ועושר ושמחה כזו של פעם,
ופתאום... הכל נעלם כלא היה. אף פעם לא הספקתי להסתכל, אף פעם
לא הבנתי איך הן נעלמו ולאן. רגע אחד הן שם, ופתאום... אינן.

ביום ההוא הידיים שלך היו קרות שהלכת. רציתי לכסות אותך שוב
ולנגן לך מילים שיחממו. אבל הלכת, כי ככה זה היה תמיד. שבוע
אחר שבוע. וכרגיל לא אמרת מילה, הבטת. וזה הספיק לי יותר מהכל.
והמבט שלך אמר פרידה, והעיניים שלי ניסו לעצור אותך, לגרום לך
להסתובב ולהגיד שאני חשובה יותר מהכל, ושאתה רוצה עוד נשיקה
אחת. אבל גם גיבור רומנטי מהסרטים לא היית. המבט שלך אמר שהוא
אוהב. ואני לחשתי חזרה. והלכת. ככה זה נגמר.

בלילה הזה התעוררתי מסיוט. אני הייתי מתנה יקרה, ואתה היית
נייר קרוע ומרוט, כזה שהיה דבוק כל כך חזק שכבר התייאשו ותלשו
ללא רחמים. ולא הייתי מוגנת, והיה לי קר וחשוף. ולא היה לך
מבט. לא היית כלום. רק כמה פיסות נייר דהויות.

התעוררתי מכוסה זיעה קרה, וידעתי. ידעתי שקרעו אותך מעלי,
ידעתי שנשרטת ללא רחמים, ידעתי שלעולם לא תעטוף יותר.

הדלקתי את הטלוויזיה, ומבט חטוף הספיק לי בשביל להבין הכל.

וכמו בובת חרסינה

נזרקתי

ונשברתי לרסיסים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה כולם
מתנגדים דווקא
לקפיטליזם?

חומר למחשבה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/6/06 20:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שותקת בפנים

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה