אני לא כזה. בדרך כלל, אני בא לחדרי הקטן ונאנח. אני מסתכל
במיטה, מוציא מתחתיה את המצעים, והולך לישון אחרי יום מתיש
פחות או יותר. הזיכרונות ההם צפים ועולים במידה זו או אחרת.
עבר זמן ניכר מאז, מה שוודאי יסביר את התדירות הפוחתת שבה הם
צפים. אין לזה חשיבות מכרעת ממש, העוצמה עדיין נוראית.

שלוש שנים וחצי לפני כן, דניאל היה חוזר פעם בשבועיים מאיפה
הוא שלא היה. אף פעם לא הבנתי איך שיבצו אותנו כל כך רחוק אחד
מהשני. איזו מין מדיניות מטופשת, שלא לומר ביורוקרטית, מאפשרת
כזה דבר בלתי אפשרי? היינו הדבר הכי קרוב שיש. הדבר היה מציק
לי באותו הרגע שנשמע הצלצול בדלת, וביום ראשון בבוקר כשדניאל
היה לובש את המדים ועוזב. הוא היה עושה את זה בשקט, כדי לא
להעיר אותי, לא שזה עזר לו, והוא ידע, אבל הוא העמיד פנים שאני
ישן, ואני, בתורי, עשיתי את עצמי ישן. כבר אז, התרחקנו.

הוא היה גאה להיות חייל קרבי, הוא אפילו הרגיש רגשות
פטריוטיים-ציוניים אמיתיים כלפי המדינה הזו. אתם יכולים לחשוב
שאני ציני, ואתם ודאי לא תטעו, אבל המידה שבה ראיתי את זה בו
הרשימה אותי, חרף היותי גם אני בעל ערכים מסוימים. כך חונכנו,
אני מניח. הדבר הפחיד אותי מאוד. הוא היה מתקשר כל יום הביתה
ומרגיע: "הכל בסדר איתי, באמת. סתם פעילות שגרתית פה. סתם
אימון שם. מישהו צריך להגן על המדינה, לא?" האמת שהמשפט האחרון
די היה צובט אותי. כבר אז, ידעתי שיש בינינו ריחוק מסוים.
ניסיתי להתעלם מכך, אמרתי לעצמי שהצבא עשה לנו את זה. כשהיה
חוזר, זה היה שונה. שוב היינו קרובים, היינו יוצאים ביחד.
יושבים על בירות ביחד, צוחקים על כל מה שאפשר.

כשהוא סיפר לי שנמשך לבנים, הבנתי שאנחנו שונים. אבל כבר היינו
ממילא בתהליך ריחוק כלשהו, אז עוד דבר שיוסיף למשוואה, כבר לא
יכול לשנות את זה. אל תבינו אותי לא נכון, קיבלתי את זה בכל
מידה שאפשרה לי לקבל את זה. תמיד חונכנו להאמין ברצונו החופשי
של האדם. אפילו למדתי לחבב את החברים שלו.

אני מלטף לעצמי את המיטה, את תחתיתה, ואת המיטה המתקפלת
שתחתיה. אני כמעט קורע בה חור בציפורניי. היד קצת רועדת, אבל
אני נרגע. אני לא כזה, בדרך כלל. שוב פעם שכחתי לכבות את האור
הקטן, אבל לפני שאעשה את זה, אני מדליק מוזיקה מהמערכת בעוצמה
בינונית. גיליתי שזה עוד אחד מהדברים הקטנים שהשתנו אצלי. היא
מרגיעה, ואז צפים הזיכרונות...

כשהוא קיבל את דרגת הסמל שהוא כה השתוקק לה, הוא יצא לחגוג, עם
גלעד ועם עוד חברים שלהם, בלעדיי. זה היה הדבר הכי משונה שהוא
עשה, ולא סלחתי לו כל כך מהר על זה. אולי בעצם, בכלל לא.
כעסתי. כל כך התרחקנו אז. הבאתי לו כזו "שטיפה" שדי היממה אותו
וגם אותי. מעולם לא היינו במצב שבו אחד כל כך דומיננטי והשני
כחתול רועד. מיהרתי לפייס אותו כדי שהתקרית לא תהדהד בזיכרוננו
לזמן ארוך. הוא כבר עזב במוצאי שבת בערב חזרה לצבא, ואני
הרגשתי מיותם.

כשסיפרתי על מהלך אירועי סוף השבוע לתמר, היא נתנה לי חיבוק כל
כך גדול, שאף פעם לא נתנה לי, ולא ראיתי שלא תהיה זאת הפעם
האחרונה שבה היא תעשה זאת. אבל זה נתן לי תחושת ביטחון מדומה,
מסולפת, שהכל יהיה בסדר, שאני ודניאל נתקרב.

ברוב הלילות, כשזה חוזר אליי, אני חש מועקה מסוימת בגרון,
ותמיד חושב שלא שתיתי מספיק כל היום, ואני הולך למטבח, מוזג
לעצמי כוס מים קרים, ואז זה עובר, ואני נרדם בשניות. אבל היום
בכיתי. אני לא כזה לרוב. באמת. חגגתי יום הולדת 22 היום. לבד.
סתם קניתי לעצמי קישוט נחמד לחדר. זו הייתה הפעם השנייה שזה
קורה. אני לא מסוגל לחגוג בחברת אחרים. חסרה נוכחות שקורעת את
מרקם חיי שהיא תנאי הכרחי כדי שאוכל לחגוג.

פעילות מבצעית בחשיבות עליונה. ככה הקצין קרא לזה. מאותו הרגע,
ידעתי שהריחוק בינינו לא הלך וקטן בעוצמתו, כי אם עשה את ההפך
הגמור. קצב הריחוק הלך וגדל עד לאינסוף. באותו רגע, ידעתי
שלעולם לא נוכל להתקרב בשום צורה. אני חושב שהידיעה הזו היכתה
בי באכזריות של רוצח, יותר ממה שהידיעה על מותו הייתה אמורה
לעורר אצלי.

רתחתי מזעם. הופרדנו ולא היה לי דבר לומר בנושא. הופרדנו,
ובטרם התרחשה פרידה הזו, כבר נשאר טעם מר בפה על שהבריז לי
בחגיגת קבלת הדרגה שלו. תחושת המחנק ואין-האונים שנוצרה עקב
חוסר סגירת ה"מעגל" גרמה לי זעם ניכר. הסתגרתי בבית זמן רב.
אפילו אושרה לי חופשה מיוחדת מהצבא לשבועיים, בשל כך. נדמה לי
שכמה דברים בחדר נשברו באותו השבוע.

באזכרת השלושים, עשיתי את הדבר הכי לא מובן בעולם. סילקתי כל
עדות בחדר לנוכחותו של דניאל. לעזאזל, לא יכולתי לחיות עם זה.
זה היה יותר מדי בשבילי. ההורים הבינו את זה ולקחו את הדברים
לחדר העבודה ולחדרם שלהם. רק את המיטה השארתי. ודחפתי אותה
לעולמי עד מתחת למיטה שלי.

אני נוגע שוב במיטה שלו. המוזיקה מרגיעה. גיליתי שאני חייב
נוכחות של רעש כלשהו שתחליף את השקט האילם הקטלני הזה. אולי
הופרדנו בלידה כשיצאנו מרחמה של אמנו דקה אחר דקה, והתהליך
נעצר עד לבגרותנו. הופרדנו לפני גיל 21, בלא שנפרדנו. תאומים,
אך לא. אני נוגע במיטה היום, מזיל כבר בפעם השנייה דמעה,
ומפטיר "להתראות, דניאל". השינה, כך דומה, נטולת חלומות
בלילה שכזה.