טוב, סיפור שמח כבר לא יהיה כאן.
לא עכשיו, בכל מקרה.
"אופטימיות זהירה"-  בואו נקרא לזה ככה. כנראה שיש סיבה לכך
שהיצירה הקודמת שקרויה "אהבה" הלכה לאיבוד. כך הלכה גם המשמעות
לאותו אבדון.
מגיעים לבאר, שותים ממנה מי מעיינות מתוקים, וסוגרים לך את
הברז! לך תתייבש, תמות, לאף אחד לא אכפת, הבאר ריקה!
בעיה שלך, תסתדר לבד. אז מה אם פעם השקעת בה, סידרת, שתלת
פרחים, קיווית שההשקעה לטווח ארוך תשתלם. אין, היא הפסיקה
לעבוד, לך תמצא פראיירית אחרת.
נו, אם אין ברירה, אז אין. יוצאים למסע חיפושים אחרי באר אחרת
להרוות את הצימאון, והמסע לא קל. יש כאלה שרק דלי אחד אפשר
לדלות מהן, יש כאלה שיבשות לחלוטין, ויש את המתוקות ביותר, אלו
בדרך כלל תפוסות ואסור להתקרב! סכנת נפשות ממש. עדיף להתייבש
מאשר להתעסק איתן.
בכלל, אם היו שואלים אותי, אולי הייתי מוותר בכלל על כל הרעיון
של המים המתוקים האלה. החיפוש אחריהם כל כך ארוך ומתיש שהייתי
מעדיף לחיות בלעדיהם. נכון, הייתי מפסיד את הטעם והחוויה, אבל
למה? רוב הזמן נגרם לי רק סבל מהניסיונות. לצערי אף אחד לא
שואל ולא שאל אותי, אני רק יודע שאם אני אתייבש - אני אמות,
ככה שזה נותן לי את הכוח להמשיך ולחפש את הבאר עם המים הכי
רעננים שיכולים להיות, שלא יסגרו לה את הברז, שלא תיהרס
ושההשקעה בה תשתלם.
אבל איפה? איפה יש כזאת באר?  

"המוצא הישר יבוא על שכרו".