בעולמה הפנימי שערות ניגרות כאגלי זיעה מגופותינו החבולים.
בעולמי מאום. נצחיות החיוך בו לגמה ממני והתיזה חזרה - הדים של
טירופי המוחצן. היססה קלות וקינחה בהחלטה. שלום אמרה לי, לא
בעדנה, ורמסה את מנוחתי עדן. אך סיבותי עמי, שלא כסיבותיה,
וכבר בחרתי בחיים ושלפתי ציפורניה מבשרי ונעצתיהן בה ולא פרחה
יותר. ומכאן והלאה תבוסה מתמשכת של מילים - אישה בלבן את, סך
כולך, קרן הצבי. מתפתלת סביב דרכי כמו כלבה אוורירית בטיול של
שחר. דרכי מפותלת זה מכבר, מנסה ליישר. אני עקום יודעת את,
נועדתי. בעולמי מאום. זה עתיד חפוז וחרמש בשדה פרחים וממרח
תועבה על פרוסת לחם עבה ומגזר אחר בי זה אני. למה הרגת את זה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.