ישבתי מתחתיה, על שפת הים, בלילה בו סידרה את הכוכבים.
בהתחלה היה הלילה אפל וחשוך, חצי ירח מאיר על שמים ללא זוהר,
על מים אפלים ללא כל חן.
ואז היא הגיעה ועל גבה שק של כוכבים נוצצים, ובלי להכביר
במילים התחילה לסדר אותם בשמים, מתייחסת לכל כוכב כאילו הוא
יחיד במינו, מציבה אותם בדיוק במקומות הנכונים, מלטפת אותם
ברוך ואהבה.
לו יכל הירח לדבר היה מודה לה אלפי פעמים, לא על הכוכבים
שהביאה, אלא על קרבתה אליו, שריגשה אותו עד דמעות.
ואכן, כיצד ניתן שלא להתרגש מיופי שמימי שכזה?
היא מוציאה את הסרגל הגדול שלה ומסדרת את שלושת הכוכבים של
חגורת אוריון בדיוק במקומות הנכונים, ומוסיפה סביבם עוד מאות
ואלפים אחרים.
השמים בוהקים באלפי נצנוצים, ועם כל כוכב שהיא מוסיפה, מופנה
עוד מבט אל השמים, לחזות בפלא המתרחש.
אבל אני, איני נותן דעתי לכוכביה, אלא ליופיה שלה. יודע, כי
בעוד מספר דקות תעלם לבלי שוב, ואילו הכוכבים יישארו עמנו
לנצח.
יושב מתחתיה, מרחק אלפי קילומטרים ומבט אחד, ומתפלל בבכי
חרישי, שתדליק כוכב אחד גם בשבילי.