המגשש אתה אחר גן-עדן? המקווה אתה לשבת אצל עץ החיים? בוא
ואראך. הוא אינו רחוק. לכה אחרי ובוא בחלום. אומרים כי האדם
כחלום יעוף. יעוף, כן, יפרוש כנפיו ויגביה עדי מרום, יסתופף
בצל אברתו. מה טובו משכנתיך ישראל, משכנות חלומותיך, אהלי
דמיונך. ישראל, ארמי חולם אבי ויצא מבאר-שבע. ויחלם. החלום
הראשון, חלום בראשית. בראשית חלם האדם את השמיים ואת הארץ.
והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. וישלח ישראל מלאכים לפניו
השמיימה, אל קונו. וישלח אלוהים מלאכים ארצה, אל איקוניו.
ויחלם עטודים, ברודים ומנוקדים. ויפגעו בו מלאכי אלוהים.
קום לסובב ברחובות האבן, בינות כתלים שעיניהן יורדה דמעה. אבק
ואפר כיסה את הבתים. אבק מאות שנים נאחז בהן, נושק להן, מסרב
להרפות. ובאו גשמי ירושלים והצליפו באבנים. ושבו ימי האבק
והתרפקו עליהן. והנה שוב הגשמים. והבתים נהפכו ברודים, מטלאים
ועקודים, ועיני החלונות בוכיות.
בבית הכנסת מתקהלים החסידים סביב שולחן ארוך וצר. ניגון איטי
נוגה משתפך מלבבותיהם. עיניהם עצומות, למען ייטיבו לראות את
המלאכים היורדים בענן קטורת להתייחד עם ישראל קבוצי מטה. החדר
הפשוט הופך עבור המאמינים להיכל עצי לבנון שעמודיו כסף ורפידתו
זהב. על ספסל גבוה ליד הקיר ניצב ילד קטן, אזניו כרויות לקולות
התפילה, אש הדבקות בוערת בפניו. הבט וראה, השירה בוקעת קליפות
ומחיצות ומפזרת בחלל אובך ניצוצות קדושה.
אור בית הכנסת מחלחל דרך חרכי רשת ברזל לעזרת הנשים האפלה.
אישה בלויית-פנים וגזוזת-שיער נצמדת אל חריצי המסך וקוראת
בתהילים. "ואמר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני. גם חשך לא
יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה..." פיה נפתח ונסגר
כדג. שפתיה הזקנות מגוללות את המילים הנעימות, המוכרות
והשחוקות כחלוקי נחל. עודנה מדברת ושיבולת מאירה שוטפת את
דמיונה והיא מעלה זריחה ששום חושך לא יעמוד בפניה. הנה האמונה
היוצרת אור ויוצקת מציאות מן החלום.
עתה, דמיין נא רחוב צר ובתי אבן צפופים החופפים עליו משני
עבריו. השעה מאוחרת, ובכל זאת בחלון אחד הבתים, בקומה העליונה,
דולק אור לבן. הא לך גן עדן.

נמלה זעירה טיילה על דף המסכת המצהיבה, מהלכת בעצלתיים על פני
נפתולי האמוראים, מפלסת דרכה בין יסורי ההגיון היהודי מימי רבי
עקיבא ועד רב אשי. האברך הפסיק תלמודו ונעץ מבטו בבריה התועה
ביער האותיות הקטנות, גוף עקום שחור הנע בין מאות צורות שחורות
עקומות קפואות על נייר הנודף ריח עתיק. צעיר היה ובעל פנים
חיוורות. פיאות שחורות ארוכות השתלשלו לצדי עצמות לחייו
הבולטות ומעל מצחו הגבוהה נחה כיפת קטיפה דהויה. חתימת זקן
הקיפה את לסתו. הוא עקב אחר הדרך שברה לה הנמלה בין הפלפולים,
מסלול פתלתל, מסתרך, חסר כיוון ומחשבה. אתה יודע רזי עולם
ותעלומות סתרי כל חי, חשב. האם יודעת היא אנה פניה מועדות? לאן
היא שואפת להגיע? הנמלה עצרה כמה שורות מתחת לדיבור המתחיל של
התוספות, מיששה את שולי הפירוש במחושיה הדקיקים. האברך נשף בה
בעדינות. הנמלה אחזה בכל מאודה באיזו בלוטה נסתרת על הדף, מאנה
להיסחף בפרץ הרוח. הוא נשען אחור ועצם עיניו. אזניו קלטו את
יללת הרוח בסמטאות ואת נקישת חוטי הגשמים הקרים בחלונות הכולל.
לעיני רוחו ראה את הסוגיא, את הסדר שהלך ונחשף מתוך קלחת
המשפטים של הגמרא, את המבנה שהתגלה מתוך המילים ההיוליות. שם,
בבית המדרש, היה האברך לבורא והסוגיא למעשה בראשית. תחת אור
מנורות הפלורוסנט הקרות היה הוא עמל לברוא יש מאין, ליצור צורה
מתוך החומר. היה הוא מרחיב ומקצר, ממוגג, רוקע ומסגסג עד שעלתה
לפניו בריאה שלימה. כפסל המשחרר את הצלם מתוך אבן גולמית, כך
העלה האברך את ההגיון מתוך שאון המילים, את היצירה המובנית
מתוך שטף משפטים חסרי פשר. הבוהו הפך באורח פלא ליצירה מושלמת
ומתוכננת. אחר סיתות וכיתות, עיקום מכאן, יישור משם, צירוף
התוספות או המהרש"א או הרי"ף, היתה עולה הסוגיא הגמורה, קורנת
בצניעות מאופקת מתוך רעש המילים. כך עמל במשך שנים ארוכות. עתה
תכלית יגיעתו נעלמה ממנו, ולא פעם נדמה כי לתוהו ברא. הוא
נאנח. אנא צנא דמלי ספרי, סל עמוס מילים ומחשבות, סל ריק.
האברך פקח עיניו והביט סביבו על בית המדרש. השעה שעת האשמורת
השלישית ובחורים בודדים נותרו בחדר. האברך תהה על קנקנו של עלם
צנום ועגול-פנים ששנה את הגמרא בקול רם ובהתלהבות, מדגיש את כל
עוויות המחשבה של הסוגייה, גופו הרזה רכון על פני המסכת ונע
קדימה ואחורה בעדינות, כיפתו השחורה כמעט נשמטת מראשו ופיאותיו
המסולסלות מטלטלות לפי הקצב, קדימה ואחורה; "...ואכתי בדאשרוש
לא פליגי? והא תניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ טבל
וחולין מעורבין זה בזה - דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר:
הגדל בחיוב - חייב והגדל בפטור - פטור..." האברך ניסה להיזכר
מתי ראה לאחרונה אילנות, אילנות אמיתיים הצומחים מתוך אדמה
רעננה שכורת טל תחת מרחבי לבנת ספיר, לא אילנות מסכנים שנופם
הכנוע מבצבץ מתוך חללי עולם האבן שלו. נדמה כי היה זה בפסח של
שנה שעברה, בטיול קצר של הכולל לצפון. כמה רחוקים ועמומים נראו
העצים הרמים ומרבדי השדות המוריקים.
ידידי המתמיד, למה טורחים אנו כך ימים ולילות? חשב האברך לעבר
העלם השברירי. אמור לי, במה יועיל לכבוש גופינו בחדר כל ימינו
ולכבול את שכלנו בשלשלאות פלפולים אם הנשמה אינה בת חורין? למה
נבנה מגדלי סברות וחומות מחשבה? למי? הלוא יבוא יום וגם אנו
נלך בדרך כל הארץ, יפרחו המגדלים ויתמוטטו החומות בחשכת הקבר.
האדם כחלום יעוף. יעוף, יגווע, ישכח. חיי, חיי, אי חיי? במחשבה
זו טמן האברך פניו בידיו והניח לראשו לצנוח על השולחן. נהמת
הרוח המשתוללת וניגון התלמוד נבלעו עד מהרה בתרדמתו.

המיית היונים העבירה את חבלי השינה מעיניו. הוא נמתח, נשם
עמוקות והשיב עיניו לדף המסכת עליו נרדם. "רבי יהודה אומר כל
שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע. אפילו ראה ונסתמא נמי!
אמר הכא דפטור מכל המצות והיאך יפרוס על שמע להוציא אחרים?
ובירושלמי דמוקי 'שלא ראה מאורות מימיו' - ביושב בבית אפל או
שנולד במערה ואינו סומא אתי שפיר. אבל בגמרא דידן משמע דמיירי
בסומא ממש..."
רחש בסתר סורגי החלון הסיח את דעתו של האברך משינון התוספות.
צללי יונים מרשרשות נתגלו על אדן החלון באור עמוד השחר החיוור
המלטף את גגות הרעפים. איש מלבדו לא נתן את דעתו לציפורים
שנדחקו להן בין סורגי הברזל לאבני הכותל הלחות. בית המדרש היה
ריק פרט לשני מתמידים אחרונים השקועים כל אחד בספרו שלו. האברך
ניגש אל החלון על בהונות רגליו. זמן מה הוא התבונן בנשימה
עצורה ביונים החכליליות-אפרפרות, בתונועתיהן הקצרות והקטועות.
הוא הקשיב למלמולן החרישי מלא הכיסופים. בזכרונו עלו מילות
התהילים - דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה
כציפור בודד על גג. ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש. הציפורים חשו
בנוכחותו, פרשו כנפיהן והמריאו לתוך היום המתחדש. האברך המשיך
להתבונן החוצה, אל הבוקר. אגלי גשם, שיירי סופת הלילה, נתלו על
סורגי הברזל. ריחות המאפייה בתחתית בניין הכולל, מתחת למפלס
הרחוב, נישאו על כנפי צפריר והשתעשעו על פתן נחיריו. יונים
ישבו זוגות זוגות על חוטי החשמל. סדין לבן ספוג גשם שנשכח על
חבל כביסה נפרש במשב רוח הבוקר והתרומם מעט אל עצם השמיים.
היא כבר היתה שם. עיניו נחו עליה. הוא ראה אותה לראשונה בשבת
בין הערביים, כאשר נתארכו הצללים ושמי נהירו דאנפין נשקו
לאבנים האפורות של מאה שערים. האברך העיף מבט חטוף דרך חלון
בית המדרש טרם יציאתו לבית הכנסת לתפילת המנחה. פינת מרפסת צרה
שנדחקה מהבית ממול נראתה בזווית חלונו. נערה חיוורת שחורת-צמה
נשענה על מעקה הברזל, סנטרה מונח בכפה, מתבוננת אל פיסת שמי
זהב שנתגלתה בין הגגות. רק מקצתה נראתה בחלון בית המדרש, אך
בכך די היה לעורר בו תמיהה כיצד לא ראתה קודם. כה יפות היו
פניה הענוגות הלבנות שנשאה אל השמיים הזוהרים! כמה שונה היתה
מהנשים האילמות כהות-העיניים, העומדות בחלונות בתיהן החשוכים,
כמו עכברים שקטים, ומעבירות את מבטן על הולכי הסימטאות. הנערה
במרפסת לא כבשה פנים כנועות ברחוב הצר. עיניה רותקו למרום,
תמיד למרום. שכן מאז אותה שבת היה האברך מחכה בדריכות להופעתה.
היא היתה יוצאת ונעמדת לבד שעות רבות במרפסת הצרה, אפופה אותה
שלווה תוגה של דמדומי שבת לפני היפרדותה. כאשר התבונן בה
מחלונו, חש האברך כי בית המדרש והרחוב והמאפייה בתחתית הכולל
מתמוגגים כחלום, ורק הוא והיא וחתיכת הרקיע הקטנה מעליהם
קיימים בעולם.
כעת פנה אליה. למה תעמדי כאן מדי יום ביומו? שאלה האברך בלבו.
למי תחכי? האם מבקשות עיניך קצה חירות דקה? התחפצי לברוח
מחלומות אבן, מעולם שהוא דמיון? צמאה נפשך למרחבים? עופי לך,
יונתי, תמתי. לכי לך, כציפור מפח נמלטה. פרחי לאוויר העולם,
נשמי אותו, ושובי למנוחיכי. אמרי לי, אולי את יודעת. כיצד יכול
מלבן חלוני להכיל יופי כה נשגב? כיצד יכול סדין רופף לעטוף את
אור הזריחה הנהדרת מבלי להיקרע מעוצמתו? כיצד יכול עולם חולף
וכלה כעשן או כמוץ סוער להאיר מכבוד האינסוף? כיצד יכול לב
אנוש לשמש כלי לרגשות כה עזים ולא להשבר?
החמה הנצה מעל גגות הרעפים ושפכה זיוה על העולם. יונה אפורה
פרחה מארובה. למטה תריסי המתכת של המאפייה נפתחו בשקשוק. האברך
הביט בנערת המרפסת ונשמתו התגעשה בקרבו. הוא אחז את סורגי
חלונו וביקש כי הזמן ידום למען ישים רגע זה כחותם על לבו לעד.
יונתי, אי שם בעולם ניטשת מלחמה. אנשים נמלטים מן התופת
ומגששים בעלטה אחר שרידי חייהם. שם בני אדם אחוזי רוח תזזית
נועצים ציפורניים נואשות בקליפת הארץ במאבק קיום אכזר. קצף
מבעבע מתפרץ בצעקות ההמונים. אי שם יש הדק ודם ותימרות עשן
עקלקלות. שם מטוסים קורעים את הרקיע ויריות שורקות באוויר. שם
העולם הופך לגרגר אפר. מה נורא המקום בו האדם מגיע השמיימה כדי
לשגר ארצה את מלאך המוות. אך גבוה ממנו, מעל טבח הקרב, ציפורי
דרור מגביהות עוף בינות קרעי ענני ארגמן. שם הן חגות מעל
למשחקים הקטנים של האנושות. יום אחד כבשן העולם ישקוט. אזי גם
אנו נמריא אל על. יום אחד. לא עכשיו. עוד לא. לעת עתה אשאר
כאן, בחלום, איתך.

בבית הכנסת מתקהלים החסידים. שליח הציבור עוצם עיניו וקורא
"ברוך אתה ה'... יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את
הכל...". האופנים וחיות הקודש יורדים מהיכלות מרומים להתייחד
עם דרי הארץ. על ספסל ליד הקיר יושב ילד חיוור, אור פניו בוקע
כשחר. לידו יושב זקן כסוף-שיער ושפוף-קומה. בידיו הרועדות
שהעור השקוף נמתח מעל פרקי עצמותיהן הוא מחזיק סידור תפילה
מרופט. למעלה, מאחורי רשת ברזל, אישה לוחשת תהילים. שליח
הציבור ממשיך: "וכולם כאחד עונים ואומרים ביראה...". הטה
אזניך. אולי תשמע רחש כנפיים נעלמות ואבנים המהדהדות קדוש,
קדוש, קדוש.