אני מאבד את הזיכרון. הניסיונות לדלות את קורותיי אינם עולים
יפה, כמו דייג שאינו מעלה דבר בחכתו. כאילו אין דגים, כאילו
אין חיים באגם.
זהותי במשבר. מי אני? מחיצות הזמן מבודדות זו מזו ונדמה
שהשתקפות חיי על פני המים כוללת רק את הישורת האחרונה, זו
שמתחלפת לה בכל יום. כמה חודשים לכל היותר.
מי הם האנשים שהתעצבתי דרכם? מהן החוויות שהטו אותי משביל אחד
למשנהו? מיהן הנשים שלימדו אותי תשוקה, רוגע, שיתוף? מהם
המעשים שהתחייבתי לעצמי ולטוב בעולם שלא אחזור עליהם? האם רק
אותותיהם הרחוקים, ללא מבנה ברור, מספיקים לי לא לחזור עליהם?
מחד, אי הכרתי את עברי יכולה לגרור חזרה עוולות עבר ללא יכולת
לאזכר אותן בפני עצמי. מנגד, אני תוצר אחרון המכיל בחובו את כל
העבר, כך שבהחלט בהתנהגותי היום יש נטייה לא לחזור על מה
ששלילי.
על הכל מנצח הזיכרון. מה בי יתנגן ובאיזה קצב, האם תהינה אלו
נשיפות קצרות רוח, זעקה חרישית דקה או אולי התרחשות תופית
קצבית וסוערת. כך או כך, עם אובדן הזיכרון המנגינה מתרחקת לה
ודועכת. המנגינה דועכת ואני דועך איתה. ללא קרש הצלה אפשר
שישאר ממני רק גוף לא מעוצב, גושי, כצדף יפה למראה אך יבש ומת
בפנים. היותי פוחלץ של אדם, אוסף זיכרונות חסר, הולך ונחסר. |