השעון מראה שמונה.
אני יוצא מהאוטו באמצע שומקום.
קר בחוץ, רוח חרישית מנשבת, וקול העלים המתעופפים נשמע היטב.
ממרחקים מתחילות להישמע הצפירות.
ואני חושב.
דקה של חשיבה על כל אותם החללים.
אבל אני לא מצליח לחשוב על החללים.
מנגד אני מקשיב.
שומע את הצפירה החודרת עמוק ללב, את השקט מסביב.
את החושך, את החושך שעוטף אותך לאט לאט, ואני מנסה להשתלט
עליו.
ואני חושב.
אני חושב אם ככה מרגישים כשמתים.
האם הכל שקט מסביב?
האם קר בגוף?
האם החושך משתלט עליך כליל ואינך רואה עוד?
אני מנסה לחשוב.
אבל לא מצליח לתאר לעצמי מוות.
איך אדם נופל ומת.
איך מכונת הפלא הכל יכולה, גוף האדם, נעצרת?
ופתאום הדקה נגמרת,
הצפירות מתחילות להעלם לאט לאט.
מרחוק אני כבר שומע מכונית מתקרבת.
אני נכנס למכונית ומתחיל לסוע.
אבל בראש נשארת אותה מחשבה.
האם החיים יכולים להבין את המתים?!